“חמור” היא קללה חמורה כמו “אוטיסט”

כמי שמאובחן על הרצף האוטיסטי, יצא לי לסבול לא פעם מהתנכלויות בגלל החריגוּת שלי. אני בתפקוד גבוה, כך שאני יכול רק לדמיין כמה לא נעים היחס שאוטיסט בתפקוד נמוך מקבל מהסובבים אותו. ככלל, נראה שככל שהאחר שונה יותר מסביבתו, היחס שלה כלפיו נעים פחות. אם כך, כמה גרוע יהיה יחס הסביבה לאחר אם בכלל לא תגדיר אותו כ”מישהו”? לצערי, את התשובה לכך אין צורך לדמיין – היא נמצאת מולנו כל הזמן.

אולי שמעתם על הקמפיין הפופולרי של אבירם פישר, “אוטיסט זה לא קללה”. מטרת הקמפיין היא להילחם בסטיגמות השונות כלפי אוטיסטים ובשימוש במילה “אוטיסט” כקללה. אישית, אני מסכים עם מטרת הקמפיין. הכינוי “אוטיסט” באמת אינו קללה, וכך גם “מפגר” ו”חולה נפש”. כינויים אלה הם תיאורים אובייקטיביים של אינדיבידואלים מסוימים, שלא בחרו להיות כאלה. כל עוד אותם אינדיבידואלים אינם פוגעים באחרים, איני רואה סיבה להשתמש בכינויים שלהם כקללות. אבל מה לגבי “חזיר”, “חמור”, “בהמה” ו”מוח של ציפור”? האם אלה הן קללות? הרי ציפור לא בוחרת להיות ציפור יותר משאוטיסט בוחר להיות אוטיסט.

שונים ושונים יותר

אני אוהב מאוד בעלי חיים וקשה לי מאוד עם המחיקה המטפורית והמילולית שלהם. המחיקה מתקיימת בכמה מישורים: ראשית, ישנה נטייה להתעלם מצורכיהם ולחשוב עליהם כאילו אינם שונים משמעותית מעצמים דוממים ונטולי עולם פנימי. שנית, ישנם הרג ממשי, ניצול שיטתי והרס בתי הגידול שלהם. הרגלים אלה כלפי בעלי החיים נובעים, בעיניי, מאדישות כלפי הסבל הנגרם להם ומתפיסתם כנחותים. אך האם הם באמת כאלה? לפי מה נקבעה “נחיתות” זו? אני סבור שיש מקום לשינוי בדרך בה אנחנו קובעים את ערכם של אחרים וששינוי זה יכול להביא אתו גם לשינוי מעשי ביחס כלפיהם.

כפי שהשימוש במילה “אוטיסט” כקללה נובע מסטיגמות כלפי אוטיסטים, ייתכן שגם הביטוי “מוח של ציפור” קיים, בין היתר, בגלל בורות בנוגע למשמעותו האמיתית של אותו צירוף מילים. ציפור ממין קיק אגוזים אמריקאי, למשל, יכולה לאגור כ-30 אלף צנוברים ביותר מאלפיים מיקומים על פני כ-160 קילומטרים רבועים ולשנן מעל ל-70 אחוז מהמחבואים שלה. כמה בני אדם יכולים לעשות זאת? או לנדוד עשרות אלפי קילומטרים תוך שימוש בשמש, בכוכבים, בצלילים של הרוח והים, בשינויים בלחץ הברומטרי ועוד כאמצעי ניווט?

היכולת קובעת?

המושג יכולתנות (באנגלית: ableism) פירושו אפליית אנשים עם מוגבלויות. יכולתנים נוהגים להגדיר אנשים עם מוגבלויות על בסיס מוגבלותם ולרוב מחשיבים אותם כנחותים מאנשים שאין להם מוגבלות. הרעיון בבסיס החשיבה היכולתנית הינו שעל האדם לעמוד באמות מידה מסוימות שנקבעו על-ידי החברה.

הנקודה הזאת מודגמת באמרה המיוחסת בטעות לאלברט איינשטיין: “כל אחד הוא גאון. אבל אם תשפוט דג לפי היכולת שלו לטפס על עץ הוא יבלה את חייו באמונה שהוא טיפש.” באנלוגיה לבני אדם, אם היינו קובעים את ערכם של אנשים לפי יכולת הריצה שלהם, האסטרופיזיקאי המחונן פרופסור סטיבן הוקינג, שסבל משיתוק עקב מחלת ה-ALS, היה נתפס בעינינו כחסר ערך. לעומת זאת, אם היינו קובעים את ערכם של אנשים לפי יכולותיהם השכליות, ערכו של פרופסור הוקינג היה גבוה בהרבה מזה של האדם הממוצע. בדומה לכך, אני חושב שבעלי חיים לא-אנושיים סובלים באופן קבוע מיחס מקטין מצד בני אדם כי רוב בני האדם מודדים את בעלי החיים לפי מדדים שנקבעו מראש בהתאם ליכולותיהם של בני אדם.

יכולתנות קשורה קשר הדוק במינאות (באנגלית: speciesism; מושג שפירושו הבדלה מוסרית ואפליה בין בעלי חיים על פי מינם הביולוגי, ידוע גם כ”סוגנות”). קשר זה מהווה מוטיב מרכזי בעבודתה של סונורה טיילור. טיילור, המרותקת לכיסא גלגלים בשל מחלת הארתרוגריפוזיס, היא אומנית אמריקאית ופעילת זכויות אנשים עם מוגבלויות ובעלי חיים. היא גם מחברת הספר Beasts of Burden: Animal and Disability Liberation, העוסק בקשר בין המאבק למען זכויות אנשים עם מוגבלויות ובין המאבק למען זכויות בעלי חיים. לטענתה, “לקרוא למישהו חיה זה להפוך אותו לישות כלפיה אין לאף אחד אחריות, ישות שאפשר להחפיץ ללא בושה”.

יש מקום להשוות?

אנשים עם מוגבלויות מושווים לעיתים קרובות לבעלי חיים לא-אנושיים, לרוב מתוך זלזול. יש מי שיגידו שהקישור שאני עושה בין יכולתנות למינאות הוא עלבון לאנשים עם מוגבלויות, אבל למה בעצם? אם ההפרדה שבני אדם עושים בין עצמם לשאר מיני בעלי החיים אכן מבוססת יכולת, במה היא שונה כל כך מהפרדה בין בני אדם שונים עם יכולות שונות? אולי כבני אדם אנחנו כל כך רגילים לרעיון שאנחנו נפרדים משאר עולם החי שאנחנו כבר לא טורחים להצדיק אותו, ועצם הערעור עליו נתפס בעינינו באופן אוטומטי כעלבון.

טיילור מאמינה שיש מקום לשינוי התפיסה שלנו בנושא. היא מציעה להפסיק לראות בהשוואות האלה דבר שלילי כל כך. “מה אם במקום להשפיל אותנו, טענה לחייתיות יכולה להיות דרך לאתגר את האלימות של אנימליזציה ושל מינאות – להכיר בכך ששחרור בעלי חיים קשור בעבותות לשחרורנו שלנו?”, היא שואלת. כלומר מה אם לא נראה בהשוואה למינים אחרים עלבון אלא נענוד את התווית הזאת בגאווה על היותנו שווים על אף היותנו שונים? מה אם נראה בה עוד סיבה לגלות אמפתיה כלפי האחר, שונה מאיתנו ככל שיהיה? אולי לא רק מינים אחרים ירוויחו מזה, אלא גם המין שלנו. אני מאמין שככל שנמצא פחות סיבות להקטין אחרים, ישתנה לטובה היחס הכללי שלנו לשונים מאיתנו, ולא משנה מה השונות שלו או שלה.

אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. לפי תפיסה זו, מחשבה מעליבה עלולה לייצר מציאות פוגענית. אם אני מגלה שמישהו שונה ממני ואני מציין את השונות שלו בתור עלבון, הדבר עלול להוביל לפגיעה ממשית בו. אם כך, כשאנו מציינים שונות בתור עלבון אנו פוגעים בכולנו, כי כולנו שונים זה מזה במידה כזו או אחרת. מכאן שכדי לשנות את המציאות יש לשנות קודם את המחשבה. הגיע הזמן שנפסיק להשתמש במילים כמו “אוטיסט” ו”חזיר” ככינויי גנאי ונחזור לראות בהן מילים תיאוריות גרידא, אפיונים ללא שיפוט.