לקראת שבת (3.12), היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, חשבתי על הפרדוקס של זכויות אנשים עם מוגבלות בישראל. על הנייר יש כאלה, אבל למעשה בפועל – אין. המצב הזה גורם לאנשים עם מוגבלות לפחד איום ונורא מהעתיד.
רוב האנשים שיש להם מוגבלות, ואני בכללם, פוחדים מהעתיד. גם כך יש לנו מעט מדי שליטה על חיינו, אז מה צופן בחובו העתיד, שבו ייעלמו ההגנות המועטות שיש לנו: הורינו שמסנגרים עלינו וכוחנו שפוחת עם השנים. פחד מהעתיד והעדר אופטימיות לגביו לא מופיע במידה כזו בקרב אנשים שאין להם מוגבלות, אבל הוא מאפיין גם את האנשים הקרובים לאדם עם מוגבלות.
כך שלא מדובר בקבוצת אנשים הנוטה מטבעה לראות שחורות, אלא בתופעה שקשורה להיותך אדם עם מוגבלות או לנוכחותו של אדם כזה בחייך. אני חושב, שזוהי תגובה נורמלית ובריאה לנסיבות, שהסך הכולל שלהן לא מבטיח לך בכלל עתיד. בקושי הישרדות פיזית.
הזכות שנחמסה מכולנו, אנשים עם מוגבלויות ומשפחותיהם, היא זכות שלא מופיעה בספר החוקים של מדינה כלשהי, או באמנה כלשהי. זו זכות שבנויה (או לא) מחיבור של זכויות שהן זכויות חקוקות – הזכות לעתיד. ובמילה: “עתיד” אני מתכוון לאותו אופק ציפיות חיוביות שיש לאדם סביר. לא לצפי להישרדות קשה נטולת רווחה פיזית ונפשית.
אלה שמחוקקים ואלה שחוסמים
הזכות לעתיד מתבטאת ביכולת האופטימית לדמיין עתיד כלשהו. החזון הזה מדרבן את האדם לצעוד קדימה, לממש אותו. מה חסר לנו כדי לדמיין עתיד כזה? ומדוע? הבעיה איננה העדר חקיקה. על הנייר, יש לנו, אנשים עם מוגבלות, חוקים שמבטיחים לנו זכויות. אבל, למעשה, המחוקקים בישראל נחלקים לשתי קבוצות לא שוות, שמנטרלות זו את זו. המיעוט, ח”כים עם תודעה חברתית, מחוקק חוקים ומתקין תקנות שיעזרו לנו. הרוב – חוסם אותו מיד. התוצאה: יש זכויות – ואין זכויות.
אנחנו לא תמיד ערים לפינג פונג הזה, שכה משפיע על חיינו, אבל התהליך הזה חוזר על עצמו באופן מקומם.
1. המחוקק, שחושב על זכויות אדם ואזרח, מחוקק חוקים ותקנות שמבטיחים לאנשים עם מוגבלות סיוע בתחומים שונים של החיים, שוויון והנגשה.
2. כמעט מיד מגיעה תגובה בצורת חקיקה שמגבילה את החקיקה הקודמת ופוגעת בה כך, שכבר אין יותר אפשרות להיעזר בה. היא הופכת ריקה מתוכן.
3. אנחנו מבקשים מבית המשפט להכריע. ישנם בתי משפט שמכריעים באופן עקבי לטובת האדם עם המוגבלות – והממשלה, בתגובה, משתמשת בכוחה כדי לפגוע גם בפסיקה.
כי תפיסת העולם של רוב הממשלות האחרונות היא שאדם עם מוגבלות הוא עול כלכלי על החברה. אדם שלא תורם. שרק פוגע בחוסנה והתקדמותה של המדינה. בנושא זה, פני הכנסת – כפני המדינה. רבים חושבים כך. והם חושבים כך, כי זה החינוך השלילי שהם מקבלים מהמנהיגים. זהו מעגל סגור.
לעבוד – אבל בתנאים נחותים
רוצים דוגמא עכשווית? ישנו חוק בישראל, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ”ח-1998. חוק זה מסדיר עבודה נתמכת (בליווי ובסיוע) של אדם עם מוגבלות בשוק הפתוח, אם רק יש לו היכולת לעבוד. זה חזון נהדר: לא משנה אם יש לך מוגבלות ראייה או שמיעה, מוגבלות נראית לעין (בגפיים) או סמויה (תקשורת, נפש) – אם אתה מוכשר, לך לעבוד בעבודה שבה תממש את הפוטנציאל שלך. המדינה תעזור לך בקליטה.
אבל לא. הזדרזה הכנסת וערכה פיגוע ממוקד בחוק: חוקקה חוקים שמסדירים, שרוב הפונים יוסללו בכלל למפעלים משקמים, שהממשלה שותפה להקמתם ולמימונם, ושבהם אין לאנשים עם מוגבלויות זכויות. ושם הם נשארים, ונשארים, ולא עוברים לשום מקום. ואין להם זכויות של עובדים, לרבות הזכות לקבל שכר מינימום. לעתים קרובות העבודה במפעלים אלה לא מבטיחה שילוב חברתי או יחס טוב מהמעביד. המדינה מרשה את זה, אפילו שותפה לזה, כי כך ייעשה לאיש שהוא נטל.
בא בית הדין לענייני עבודה וקבע: עובד במפעל משקם הוא עובד. יש לו זכויות, לרבות הזכות לשכר הוגן יותר, והאפשרות לעבור משם לעבודה בשוק הפתוח. תגובה המדינה הייתה מהירה וברוטלית. בימים אלה ממש היא משתמשת בכול כוחה כדי לבטל את פסק הדין. כי מי שמשאיר אדם עם מוגבלות במצב שבו הוא לא משתכר, מחזק את השקפתו שאדם כזה הוא נטל. המדינה חושבת, שמנהל המפעל צריך להרוויח מעבודה זולה ומחוסר פיקוח. היא רצה לעזור למעביד ורומסת את העובד עם המוגבלות ואת בית הדין שעמד לצדו.
לא מאמינים? גגלו “חיים זר”. זהו האיש שתבע את המפעל המשקם שבו עבד. הוא תבע את המפעל לאחר שפוטר. ואז, מהתנאים המשפילים בהם עבד, עבר לשוק החופשי. מסתבר, שהזמן בו עבד במפעל המשקם כעובד חסר זכויות, רק מנע ממנו ללכת לעבוד בעבודה מכבדת.
בגיל 21 לא תגיע לשום מקום
הבעיה הגדולה יותר היא שהמחוקק לא מאמין בעתידנו מעבר לגיל מסוים. הוא לא רואה באדם עם מוגבלות ישות שמתקדמת או מתפתחת. הוא בכלל רואה אותנו רק בקבוצות. זו תפיסה שמרנית, מיושנת, שלא מעמידה את האדם במרכזה, כי היא לא רואה אדם. חוקים חדשים שנולדים במדינה כבר נגועים בהשקפה החולה הזו. דוגמא לכך: נושא הדיור. החוק החדש, חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, תשפ”ב-2022, מבטיח “מגורים בקהילה” לאנשים עם מוגבלות, וזו הצהרה משמחת, אבל מי שבקיא בסעיפיו יודע שהוא מסדיר כלכלית רק מעבר של קבוצות ממסגרת דיור אחת של הרווחה למסגרת אחרת – והשאר, שיסתדרו בעצמם, ועל חשבונם.
אבל הבעיה הגדולה ביותר היא בעיית ההשכלה והחינוך. אם תחום החינוך היה ארץ הגזירה לפוליטיקאים בממשלות האחרונות, הרי שחינוך, השכלה ודעת לאנשים עם מוגבלות מעבר לגיל 21 – זה נושא שנמצא מעבר להרי החושך. חוסר ההתעניינות בנושא קשור ישירות להעדר ההכרה בכבוד האדם של האדם עם המוגבלות. המחוקק לא מוכן בכלל להשקיע בנשמה של אותו אדם, בעולמו הרוחני, בידע שלו.
אני לא מדבר על בוגר מערכת החינוך במסלול שילוב, שתפקודו עצמאי, פחות או יותר. לא. מול עיניי עומד בוגר מערכת החינוך המיוחד, שיש לו קשיים פיזיים, קוגניטיביים, או נפשיים. המערכת בה הוא התחנך לא פתרה את קשיי הלמידה הנלווים לשאר בעיותיו, לא לימדה אותו לחשוב, להתבטא. לא הקנתה לו משמעת למידה והרגלי למידה. המערכת הסלילה אותו לחיברות, חיברות וחיברות. בגיל מבוגר יותר, הוא עומד מול העולם ומבקש משהו בשביל נשמתו – ואין. לאיש לא איכפת שיהיה בור ונבוב. חינוך אמיתי אמור להאמין באוצרות ההבנה והרגש שבכל אדם. אבל אי אפשר לחוקק חוק שיצווה על המורים להאמין בכך.
עם זאת, המחוקק היה יכול להוסיף תוספת חשובה מאוד בנושא הביטוי בהקלדה, העצמאית והנתמכת. אני בכוונה לא מציין את שיטות ההקלדה הספציפיות, אלא מציין מהי התוספת שהיה צריך לכלול בכל מקום: שיעורי הקלדה בבתי הספר, טיפולי הקלדה בסל הטיפולים, קורסי הקלדה במתנ”סים ובמרכזי הפנאי לבוגרים עם מוגבלויות.
תנו לאדם לבטא את עצמו
“כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא”, הזהירו בעבר עדים במשפטים של דיני נפשות. הייתי רוצה שהח”כים יזכרו זאת בבואם לחוקק חוק מועיל: תן לאדם את היכולת לבטא את עצמו גם אם הוא לא יכול לדבר – והצלת את אותו אדם.
ח”כים, בידכם הכוח להיטיב: תנו לנו את הזכות לעתיד. החזירו לנו את היכולת לחלום על עתיד.
