התחלנו לטפס על רכס ההרים הטומן בחובו את הפסגות הכי גבוהות שהעולם הזה יודע להציע. מעולם לא חלמתי שאעשה את זה, וזה לגמרי לא היה ברשימת הדברים שתכננתי לעשות. אם נודה על האמת, בשלב זה של החיים, לא ממש הייתה לי רשימה כזאת. הייתי בחור כזה רגיל, אתם יודעים. חייתי את חיי במסלול “הכללי”, והתוכניות שלי היו בהתאם: תואר ראשון – חתונה – קריירה – משפחה. איכשהו נקלעתי לסיטואציה הזאת של לטפס על הר, אז פשוט זרמתי.
אני זוכר את הפעם הראשונה בה פגשתי את עוצמתו של הטבע במהלך הטרק. זה היה היום השני למסע, ולאחר שהלכנו ביום הראשון בשטח מישורי יחסית, אט אט החלו לבצבץ להם ההרים. אני עומד בתחתיתו של אחד מהם, מביט למעלה, ופשוט לא מצליח לראות את הפסגה. לא משנה כמה הרמתי את הראש, וכמה הטיתי אותו לאחור בניסיון לאתר את הפסגה, פשוט לא הצלחתי. הרגע הזה נחקק בזיכרוני היטב. ברגע הזה הבנתי כמה עוצמתי וחזק הטבע, וכמה אנחנו קטנים ושבריריים. זה היה כנראה השיעור הראשון שקבלתי בנושא “פרופורציה”, נושא שבשנים הבאות, בלית ברירה ובעל כורחי, אעשה בו דוקטורט.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
טבע על ספידים
בכל יום שעובר אנחנו עולים ומטפסים עוד ועוד בגובה. מול עינינו, במפגן מרהיב, משתנה לו הנוף: ג’ונגלים, מדבריות, מפלים שוצפים, פסגות מושלגות, עמקים וודיות. במשך ימי הטיפוס גם מזג האוויר משתנה לו, ולוקח חלק בחגיגה. גשם וחם, גשם וקר, ערפל כבד, חום כבד, רוחות עזות וגם סתם מזג אוויר אביבי ורגוע. זה מזג אוויר שמאפשר לך ללכת ולהתחבר לטבע ולעצמך.
זאת הייתה עבורי הזדמנות יוצאת דופן רגע להרים מבט, להסתכל מסביב ולשים לב לכל מה שקורה. זאת הזדמנות להביט על הפרפר שבדיוק עבר, לשים לב לרעש זרימת המים בנהר שעובר, או לרוח שמלטפת בעדינות את הפנים המיוזעות. הזדמנות פשוט להיות! “הטבע על ספידים” חשבתי לעצמי. הכל פה כל כך חזק ועוצמתי: הצבעים, הריחות, הרעשים והשקט.
לצאת ממרוץ החיים
תחשבו על זה לרגע, כמה יוצא לנו בחיינו באמת לעצור לכמה רגעים ולשים לב לכל מה שקיים סביבנו. אני לא מתכוון ליכולת שלנו להעיף מבט חטוף ולהמשיך הלאה, אלא ליכולת שלנו ממש לעצור, להקפיא את הסיטואציה, ולצאת רגע החוצה כאילו אנחנו מביטים על הסיטואציה מהצד או מלמעלה. נשמע מוזר, אה? ברגע הזה בו הכל עומד ואנו מביטים על הסיטואציה מזווית אחרת, הרבה יותר קל לנקות את כל רעשי הרקע היומיומיים, ולהתמקד בדברים שאנחנו מפספסים במרוץ החיים.
היכולת להתמקד אפילו לכמה רגעים במשהו “טריוויאלי” כמו פרפר שעבר, שקיעה בים, נוכחות של אדם יקר לנו או סתם להעיף מבט על התקרה הלבנה, מאפשרת לנו בשלב הראשון למקד את תשומת הלב בהם, ולהרחיק מאתנו מחשבות טורדניות או מציקות. קשה עד בלתי אפשרי לחשוב שתי מחשבות במקביל, כלומר, כשאני שם לב ומתרכז ברוח הנעימה שמלטפת את הפנים שלי, אני לא חושב על שום דבר נוסף. אני כל כולי בסיטואציה וברגע הזה.
בנוסף לכך, היכולת הזאת להתרכז במשהו ספציפי, גורמת לנו להעריך את אותו הדבר ולהוקיר תודה על שזכינו לחוות אותו. ואז קורה הקסם האמיתי – מעין תחושת נינוחות מהולה בשמחה מתפשטת בכל הגוף, ולכמה רגעים אנחנו מרחפים במרחב. נשמע לכם מוגזם? תנסו לעשות זאת מדי פעם, צפויה לכם הפתעה נעימה. אגב, אם זה לא מצליח לכם בפעם הראשונה, אל תתייאשו, פשוט התרגלנו לחיות בקצב מהיר ולפספס את הדברים החשובים באמת בחיים.
החיים בהרים
פתחנו כל בוקר בשעותיו המוקדמות, אכלנו משהו קל, ויצאנו לדרך. הטיפוס בימים מסוימים היה קשה, וחוסר החמצן נתן אותותיו ככל שעלינו בגובה. בשעות אחר הצהריים היינו מגיעים לסופו של המסלול היומי, וזה היה זמן ההתאוששות מהיום שעבר. בכל מקטע של המסלול יש כפר, או לפחות כמה מבנים (גסט האוס), שבהם ניתן לאכול ולישון. לא, לא מדובר פה במלון חמישה כוכבים, וגם לא ברבע כוכב. המקלחת נמצאת לרוב במבנה קטן מעץ, פתוח ומאוורר לקור הנפאלי. אתה שוטף את גופך בעזרת כמה כדי מים שחוממו על מדורה. זה אולי יפתיע אתכם, אך יש משהו מרענן ונעים בחוויה הזאת, משהו שמחבר אותך לטבע וגורם לך להבין שמים חמים שזורמים מברז זה לא דבר מובן מאליו.
בכל יום פגשנו את התושבים המקומיים, ולרוב הם היו אנשים מאוד חמים ונחמדים. הם הכניסו אותנו לביתם, אירחו אותנו, ונתנו לנו הצצה לדרך בה הם חיים את חייהם. הפשטות, הענווה והצניעות שלהם גרמו לי קצת לקנא בהם. אין לי ספק שיש להם קשיים ואתגרים, אך אורח החיים שלהם ביחס לזה אליו אני רגיל, היה פשוט מעורר השראה. הם חיים את חייהם ללא אינטרנט ועם חשמל לסירוגין. אין להם נטפליקס או מכונית, ואין להם מזגן או מקרר. יש להם את עצמם, את המשפחה, את החיות והירקות שהם מגדלים, ויש להם ארשת פנים רגועה ושלווה כזאת, המשדרת מסר לעולם שיותר מזה הם לא צריכים. טוב להם כך, עם כל מה שיש ואין. אולי טעיתי בענק באבחנה שלי, אבל כך זה הרגיש לי אז.
ביום ה-10 למסע, ולאחר שטיפסנו כ-4,500 מטר, הגענו אחרי הצוהריים למחנה האחרון, לקראת גולת הכותרת של הטרק הזה – הגעה לפאס (מעבר בין הרים), שגובהו 5,416 מטר. בשלב הזה היינו כאובים, עם שרירים תפוסים מעשרת הימים אותם עברנו בקושי רב לנשום, בגלל חוסר בחמצן. לא ממש הצלחתי להירדם באותו הלילה, ההתרגשות מהטיפוס הצפוי ביום שלמחרת פשוט לא הניחה לי.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
פרק 8 – וראנסי גרמה לי להבין את ההבדל האמיתי בין חיים ומוות
פרק 9 – התחלתי לאבד את הנאות החיים, אבל למזלי הייתי שמח
פרק 10 – למרות כל הכיף שעשיתי: למה החלטתי לעזוב את הודו?
פרק 11 – השאלות שאסור לשאול אדם שמאושפז בבית חולים
פרק 12 – השעות האחרונות לפני הטרק ששינה לי את החיים
פרק 13 – הרגע בו הבנתי שלנשום היא לא פעולה “פשוטה”
