הפעם הראשונה בה שמעתי על הטרק הקרוי “סובב אנאפורנה” הייתה במהלך הטיול בהודו. נראה לי שזה היה במהלך השהות שלנו בעיר רישיקש. לא הכרתי את המסלול הזה ולא הבנתי או ידעתי במה כרוכה השתתפות בו. פגשנו חבורה די גדולה של מטיילים ישראלים שטיילו ביחד, ובמהלך השעות הרבות שישבנו ביחד במרפסת של הגסטהאוס והיינו עסוקים בעיקר בלא לעשות כלום ולעשן, השם “אנאפורנה” חזר שוב ושוב.
לא נעים לי כל כך להודות, אך עד שלב זה של החיים שלי, לא היה לי שום מושג שבמדינה השכנה נפאל, קיים רכס הרים מתויר, פופולרי, שופע במסלולי טיפוס ושפסגותיו הן מהגבוהות בעולם. מדובר בגן עדן למטפסי הרים וחובבי הז’אנר, הטבע במקום מציע חוויה שמשלבת ספורט אתגרי, אדרנלין והרים בסדרי גודל שלא נתפסים על הדעת. כן, יצא לי כמובן לשמוע על הפסגה הגבוהה בעולם – פסגת האוורסט (8,849 מטר), אך לא היה לי שום מושג שאותה הפסגה נמצאת כמה מאות קילומטרים בודדים מאזור הטרק המדובר, המקיף את פסגות האנאפורנה.
מטיילים ברביעייה
בשלב הזה של הטיול טיילתי עם דביר, נירית ודן. דביר היה המפקד שלי בצבא, וכשהוא השתחרר החלפתי אותו כמפקד הפלוגה. כעבור שנה, כשהחלטתי לוותר על קריירה צבאית והשתחררתי בעצמי, החלטנו שנטוס יחד לטיול הגדול. זה לא תמיד פשוט לטייל עם עוד מישהו, במיוחד כשמדובר על אלפי קילומטרים מהבית, ואי אפשר בקלות לקפל הכל ולחזור הביתה. אתה לא תמיד יכול לעשות מה שבא לך, מתי שבא לך, כי אתה תלוי באדם נוסף. לשמחתי, דביר ואני הסתדרנו מצוין, ולא הגענו לסיטואציה שהצריכה מאיתנו להיפרד איש איש לדרכו.
אחרי שטיילנו יחדיו כחודש, פגשנו את נירית בחנות אינטרנט קפה (שבה, באופן מפתיע, אפשר לקנות קפה ואינטרנט – כדי לשלוח מיילים או ליצור קשר עם הבית). כעבור כמה ימים דביר ונירית החליטו “להדק” את הקשר, ומרגע זה הם הפכו להיות באופן רשמי זוג. המשכנו לטייל ביחד שלושתנו. השתדלתי מאוד לתת להם את הספייס הזוגי שלהם, ואני חושב שבסך הכל בגדול די הצלחתי (אני מקווה). את דן פגשתי לראשונה ברישיקש, והוא היה חלק מאותה חבורה ישראלית גדולה שפגשנו שם. כשתכננו לנסוע לווארנסי הוא הצטרף אלינו, ומשלב זה טיילנו ברביעייה.
למה דווקא הודו?
במהלך הטיול פגשנו כמות עצומה של מטיילים מישראל. רובם צעירים וצעירות אחרי צבא שטסו לחפש את השקט – או את עצמם. פגשנו גם משפחות של הורים וילדים שהחליטו לעצור או להאט במקצת את המרדף הזה שנקרא “חיים”, ובחרו כנראה במקום הכי נכון בעולם לעשות את זה. בשלב מסוים אתה מסתובב, ונוסע מעיר לעיר ברחבי המדינה הענקית הזאת ובכל מקום ומקום אתה פוגש את המטייל הישראלי, עד שלרגע אתה את שוכח שאתה בהודו ולא בישראל.
לא פעם סקרנה אותי השאלה – למה דווקא הודו? למה אנשים בוחרים להגיע דווקא למדינה שיכולה להיות מאוד שונה ומאתגרת לאזרח הישראלי הממוצע? אתם בטח מכירים את הסיפורים על עוני, פרות ברחוב, היגיינה בעייתית מאוד (אציין בעדינות) ועוד… אולי דווקא בגלל זה?
לפעמים השגרה, המוכר והידוע הם אלו שעלולים לגרום לנו להרגיש תקועים או מבולבלים, ואנחנו בוחרים קצת לברוח מהכול כדי להתקרב לעצמנו. הזמן הזה בו אנחנו נפגשים עם עצמנו, ומתרחקים קצת מהיומיום, יכול להיות צומת מרכזי בחיים שלנו, כזה שיאפשר לנו לחשוב בצורה שונה על הדברים, לברר עם עצמנו מה אנחנו רוצים או מרגישים ולחשב מסלול מחדש. נראה לי שבנוסף לכל אלו, זאת גם הזדמנות טובה להתגעגע וללמוד להעריך את הדברים הטובים שיש לנו בארץ.
ביי ביי הודו
אז לאחר חודשיים וחצי בהודו, החלטנו ארבעתנו לעבור ולטייל במדינה השכנה נפאל, ולבדוק בעצמנו את הדבר הזה שנקרא טרק סובב אנאפורנה. הנה כמה מילים שכתבתי אז ביומן המסע שלי כדי לסכם את החוויה ההודית שלי:
אז זהו, מחר עוזבים את הודו! לא, לא חוזרים הביתה, פשוט עוברים לנפאל. אז איך מסכמים את הודו? שאלה טובה. אז ככה, יש הכל מהכול וכל מה שמשתמע מזה: אנשים נחמדים (וכאלו נחמדים פחות), נופים מדהימים, מרחקים גדולים, מקומות שקטים ומקומות רועשים, סמים, טקסים, אלילים, פולחנים ומגוון של ריחות שנע בין ריח חרא ברחוב לבין ריח קטורת מדוכני הרחוב!
אז התחלנו בשקט בצפון והמשכנו להודו הרועשת וההמונית במרכז. ראינו ועשינו ולא שכחנו ליהנות מהרגע. ולא עשינו כדי לסמן וי, אלא כדי לחוות, לנצל את הרגע, להטעין את עצמנו ולפצות על השנים האחרונות בהן היה לא מעט רעש בחיים שלנו. זהו, הודו נגמרת לי מחר, אבל לך תדע אולי אחזור לכאן בעתיד, כי אחרי הכל בהודו מאוד מאמינים בביטוי ההינדי “סאב קוץ’ מילגה” – הכל אפשרי!
אז תודה לך, הודו, על הכל.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
פרק 8 – וראנסי גרמה לי להבין את ההבדל האמיתי בין חיים ומוות
פרק 9 – התחלתי לאבד את הנאות החיים, אבל למזלי הייתי שמח
שי רלר הוא מלווה לצליחת אתגרים אישיים ומרצה. בוגר קורס טלוויזיה ושיווק של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר “שווים”
