שמעתי המון על וראנסי לפני שהגעתי אליה, והאמת שהדברים ששמעתי היו בעיקר דברים לא טובים. הכינו אותי שהעיר צפופה באנשים (יותר מהרגיל) ושהיא אפופה בעשן תמידי בגלל מנהג שריפת הגופות המתבצע שם במשך כל שעות היממה. בגלל כל האזהרות האלו החלטנו מראש שנבקר בווראנסי יומיים-שלושה בלבד, ונמשיך הלאה.
בדקות הראשונות שעברו אחרי שירדנו מהאוטובוס, הבנתי שכל מה שסיפרו לי על וראנסי נכון. העיר מלאה באנשים, מלאה בעשן, מלאה בריח של משהו שרוף – אבל להפתעתי גיליתי שהיא גם מלאה בקסם. אתם בטח חושבים לעצמכם, איך עיר שמתבצעות בה בשוטף תהלוכות של הלוויות בסמטאות שמסתיימות בשריפת הגופות על גדות נהר הגנגס יכולה להיות כל כך קסומה?
העיר, הטקסים והקסם
העיר עצמה מלאה באווירה קוסמית כזו של קדושה, וזה ניכר בכל פינה ופינה. אחרי הכל, אנשים מכל רחבי הודו מגיעים כדי למות בעיר הזאת, ולזכות בהארה ובשלוות נפש. המוות בעיר הזאת כל כך נוכח – תהלוכות של אנשים הנושאים אלונקות העשויות מעץ הבמבוק ועליהם האדם המת, תהליך שריפת הגופות על גדות נהר הגנגס החשוף לעיני כל, ופיזור אפר הגופה בנהר. כל המוות, העצב והכאב הזה מתרחשים במקביל, וכל כך קרוב לחיים עצמם ולשגרת היום יום של האנשים שזכו לקום הבוקר.
המוות וכל ההתעסקות בו הם דבר מפחיד, שחלק גדול מאוד מאתנו פשוט מתחמק ממנו, אבל פה בעיר הכל-כך מיוחדת הזאת, אין לך יותר מידי ברירה. באחד מהשיטוטים שלנו בסמטאות הצרות, עברה ממש לידנו בקצב די מהיר תהלוכת לוויה. הייתי בהלם מוחלט לנוכח הגופה שכרגע עברה סמוך אלינו. המשכנו במורד הסמטה, עד שהגענו למקום בו שורפים את הגופות לעיני כל. בחור מקומי הסביר לנו קצת על הטקס ועל החוקים שלו. אני בעיקר זוכר את העובדה שעל פי המסורת לא את כולם שורפים. ילדים עד גיל 10, נשים בהריון, אדם שמת מהכשת נחש, אנשים שחסרים להם חלקי גוף (אצבע, יד או רגל) ואנשים מצורעים לא נשרפים, אלא מושלכים לנהר כשלגופם נקשרת אבן כבדה.
על החיים והמוות
כל הסיטואציה הזאת, כאמור, לא פשוטה לעיכול. המראות, הריחות וההבנה שנובעת מהם, שבסופו של דבר הכל בר-חלוף, מאתגרים את הראש והנפש. אבל איכשהו, דווקא כל אלו רתקו אותי, וגרמו לי להרגיש כי אני נמצא במקום מיוחד. הסתכלתי מסביב על האנשים, והיה נראה לי שהם פחות מפחדים מהמוות, ושהם מאוד מכבדים אותו. כנראה שזה בגלל העובדה שהם באופן קצת פרדוקסלי חיים את המוות בכל יום, וכל כך מקרוב.
כשירד הלילה יצאנו לשייט על הגנגס, ומאוד קיוויתי שלא נתקל בטעות באיזו גופה שצפה לה בנהר. על גדת הנהר החל, בתזמון מושלם, טקס דתי יומי שמשלב תפילה עם כלי נגינה. את כל זה עוטפת תפאורה מרהיבה של נרות, קטורות ופרחים בשלל צבעים. כל מה שרץ לי ברגעים אלו בראש היה איזה משפט ששמעתי פעם: “לא פעם אנשים אומרים לי ‘תהנה מהחיים’, כי חיים פעם אחת. זה ממש לא נכון. מתים פעם אחת, וחיים בכל בוקר מחדש”.
לבסוף נשארנו בווראנסי שבוע שלם. ככה זה כשמטיילים בחו”ל, ואולי ככה זה בכלל בחיים שלנו – כל אחד מגיע עם החוויה האישית שלו. לכל אחד יש את הדעות שלו, תחומי העניין שלו, האופי, ניסיון העבר והדרך בה הוא תופס את העולם. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד על כל דבר, עם שלל המלצות ודעות. הם תמיד יודעים איפה הכי כדאי לטייל, איפה לקנות ומה לעשות. אנחנו תמיד צריכים לזכור שהדעה שלהם היא בסך הכל הדעה שלהם, והיא לא האמת המוחלטת. חשוב להקשיב ולהתייעץ, אבל חשוב אף יותר ללכת עם הרצונות והתחושות שלנו – ופשוט לנסות. במקרה הכי גרוע, עדיף להתחרט שניסינו, מאשר להתחרט שלא ניסינו. לא פשוט לחיות כל חיינו בתחושת החמצה או פספוס.
כל מה שמעבר
השבוע הזה בווראנסי גרם לי לחשוב לא מעט על החיים שלנו כאן, ועל מה שקורה אחרי שכל זה מסתיים. מדי פעם לפעם יוצא לראות ראיון עם אדם שחווה חוויה מטלטלת בחיים, כזו שמבחינה רפואית היה מוגדר כמת אך כעבור כמה שניות, דקות או ימים הוא חזר לחיים. איכשהו תמיד חוזרת השאלה מה הוא זוכר מהרגעים האלו, ולא פעם חוזרת התשובה שהוא ראה את כל החיים חולפים לו מול העיניים, ואט אט הוא ראה את עצמו והחל לעוף מעלה ולהתרחק. כמי שהיה בסיטואציה מטלטלת כזו שבין חיים ומוות, הדבר הכי קרוב לתיאור החוויה “החוץ גופית” הזאת שאני חוויתי, זכור לי באופן מטושטש מאוד, שקשה לי למקם אותו מבחינה כרונולוגית, בדיוק לרגע נפילת האוטובוס לתהום או סמוך לו.
הכל היה מסביב לבן, ואני נפלתי במהירות ובבהלה, כמו שקורה לנו לפעמים בחלום (מכירים את זה, לא?). רגע לפני שפגעתי בקרקע, הנפילה נעצרה, והמשיכה בהילוך איטי עד שהגעתי לקרקע בתנוחת חתול על ארבע. זה הדבר היחיד שאני זוכר ויכול לקשר לחוויה שקרובה כנראה לאיבוד חיים. אני לא מבין גדול בחלומות ובפירוש שלהם, אבל יש מצב טוב שהנחיתה הרכה שלי על הקרקע היא זאת שסימנה לי שיהיה טוב.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
