המעבר מהודו לנפאל היה ממש בגדר חידוש מרענן. נוף קצת יותר הררי, אוויר צח, רחובות קצת יותר נקיים, וגם התושבים עצמם היו נראים קצת יותר נינוחים ומקבלי פנים. המעבר עצמו, מבחינה פיזית, מתבצע תוך חציית מחסום קטן וסמלי. הקטע הכי מוזר, הוא שבעת חציית הגבול נכנסים לאזור זמן אחר, ועל כן צריך להזיז את השעון 15 דקות קדימה. ברגע אחד של חציית הגבול אתה מאבד רבע שעה מהחיים! בטח אתם אומרים לעצמכם, נו בסך הכל רבע שעה, מה הוא עושה מזה עניין?
יש זמן
באופן כללי נראה לי שלרובנו יש הערכת יתר בכל הקשור לזמן. משום מה, אנחנו בטוחים שיש לנו זמן, המון זמן – אז אנחנו דוחים כל מיני דברים למחר, לחודש הבא. אתם בטח יודעים, הזמן עושה את הדבר שהוא הכי טוב בו – לעבור. לא ממש משנה לו אם נשתנה או לא. לא ממש משנה לו אם אנחנו מרוצים מהחיים שלנו או לא. לא ממש משנה לו אם אנחנו מזנקים בכל בוקר מהמיטה כדי לטרוף את החיים האלו, או שמרגע שאנו מתעוררים, אנחנו כבר מקווים שיגיע כבר הלילה ונלך לישון. אז אנחנו לא עושים כלום. נחשו מה – כלום לא קורה, כלום לא זז.
דבר נוסף בהקשר הזה: החיים שלנו הם דבר מאוד נזיל ומאוד ארעי, ובזמן קצר מאוד יכולים לקרות דברים משמעותיים ביותר, טובים ורעים כאחד. משום מה, רובנו נוטים לחשוב על החיים כמאורע מתוכנן שיש בו סדר מסוים, ושהיכולת שלנו לשלוט ולתכנן את הדברים בו היא גדולה. אז שוב אנחנו דוחים את הטלפון לאמא (כי אפשר גם מחר), את בקשת הסליחה מהחברה (כי אפשר גם בשבוע הבא) או את הגשמת החלום ליותר מאוחר, כשיהיה לנו קצת יותר כסף. אז מתרחשים החיים עצמם, ואנחנו מבינים שהדבר היחיד שקבוע בחיים הוא השינוי הבלתי צפוי ואז, זה כבר יכול להיות מאוחר מדי כדי לפעול.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
ההכנות בעיצומן
פוקרה, העיר השנייה בגודלה בנפאל, קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. את רוב זממנו השקענו בעיקר בהכנות ליציאה לטרק המתוכנן – “סובב אנאפורנה” (Around Annapurna). אט אט התחלנו להבין על מה כולם מדברים, אך כמובן שלא באמת הבנו לגמרי לקראת מה אנחנו מתכוננים. הבנו שמדובר בטיפוס על הר גבוהה, שבדרך כלל לוקח בסביבות 21 יום לסיים אותו. בסוכנות הנסיעות המקומית הצמידו לנו מדריך שילווה אותנו, ועוד בחור שיעזור לנו לסחוב את הציוד. כיוצא יחידה קרבית בצבא היה נראה לי מיותר לתת למישהו שיסחוב עבורי את הציוד, אך בדיעבד זה אחד הדברים הטובים ביותר שיכולנו לעשות. לא היה שום סיכוי שנצליח לעשות את זה לבד.
לקחנו לנו עוד כמה ימים כדי לנוח, להצטייד בביגוד חורפי כדי להתמודד עם הקור והגשם שכנראה יפגשו אותנו אי שם בפסגות, ואפילו הספקנו לשכור קטנועים ולטייל קצת בעיר. אני תמיד חושב לעצמי שהטיול הזה יכול היה להיגמר הרבה יותר מוקדם והרבה יותר גרוע הודות לחוסר הכישורים המוטוריים שלי. בימים הבודדים בהם רכבתי על הקטנוע כמעט התהפכתי או החלקתי פעמיים, וכנראה שזאת הזדמנות טובה להודות להוריי שלא הסכימו שאוציא רישיון נהיגה על אופנוע בגיל 16.
זהו, הכל היה מוכן. התיקים שלנו היו עמוסים בעיקר במזון לכל התקופה, נייר טואלט ובביגוד נגד קור ורטיבות. היינו נרגשים לקראת החוויה. החלטנו לאתגר את עצמנו, ולסיים את המסלול תוך 15 יום מקסימום שבוע פחות מהמומלץ, כדי שנספיק להגיע לעיר הבירה קטמנדו, ולחגוג שם את ערב ראש השנה עם מאות הישראלים שעתידים להגיע כבכל שנה.
יוצאים לדרך
“אנחנו יוצאים מחר למסלול מרהיב של 15 יום בהרים ולא אוכל ליצור קשר, אבל אל תדאגו לי. נהיה בקשר כשאחזור. אוהב, שי”. מוזר שאני זכור כל מילה ומילה מהמייל האחרון ששלחתי להורים שלי, כאילו ידעתי שמשהו ישתבש, כאילו ידעתי שזאת ההודעה האחרונה הטובה שהם יקבלו ממני, ושההודעה הבאה שהם יקבלו הקשורה אליי תהפוך את עולמם – ותשנה את חייהם לתמיד. סגרתי את תיבת הדואר האלקטרוני. ישבתי בחנות האינטרנט קפה, והסתכלתי על מסך המחשב כשתמונתו של השייט גל פרידמן עם מדליית זהב אולימפית על צווארו מתנוססת תחת הכותרת “אתונה 2004: מדליית זהב ראשונה לישראל”.
הג’יפ שלקחנו לנקודת הפתיחה הוריד אותנו בראשית המסלול, בגובה של כ-800 מטר. מכאן אנחנו יוצאים לדרך עד לכיבוש הפסגה הנמצאת אי שם בגובה 5,416 מטר. אנחנו בפתחו של מסלול שהולך לשנות לנו את החיים. הימים הקרובים הולכים להיות קשים פיזית, אך משחררים ומעשירים מבחינה מנטאלית. אני בדרך לפגוש את הטבע במלוא הדרו ועוצמתו. אני בדרך לפגוש את עצמי כמו שמעולם לא פגשתי – חולם, חושב, משוחרר ובעיקר מאפשר לעצמי פשוט להיות וליהנות מכל צעד וצעד בדרך הזאת.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
פרק 8 – וראנסי גרמה לי להבין את ההבדל האמיתי בין חיים ומוות
פרק 9 – התחלתי לאבד את הנאות החיים, אבל למזלי הייתי שמח
פרק 10 – למרות כל הכיף שעשיתי: למה החלטתי לעזוב את הודו?
פרק 11 – השאלות שאסור לשאול אדם שמאושפז בבית חולים
