אני שומע קולות ברקע, אבל אני עסוק בעיקר בלהתעורר ולהירדם שוב. בין לבין אני פוגש חברים ומשפחה שהגיעו לבקר. הספקתי לטייל שלושה חודשים עד שנפצעתי, ופתאום אני פה בארץ מוקף בהמון אנשים שלא פגשתי המון זמן – וזה היה כיף (חלק מהזמן). החדר שלי בטיפול נמרץ היה נראה כמו חנות מזכרות מכל המתנות שהמבקרים הביאו: שוקולדים, בובות, פרחים, בלונים ובטח עוד כמה פריטים ששכחתי. הפריט אולי הכי חשוב שהוכנס אליי לחדר (פרט למכונת ההנשמה) היה מכשיר משולב של רדיו ודיסקמן. תמיד מוזיקה עשתה לי טוב, תמיד היא צליחה לגרום לי להרגיש טוב יותר, אבל עכשיו היא גם גרמה לי להרגיש שאני לא לבד, שתמיד יש שם עוד מישהו איתי.
השאלות הכי מעצבנות
היו ימים שפשוט לא התחשק לי להיפגש עם אנשים שבאו לבקר, לא הייתה לי סבלנות לשאלה החוזרת על עצמה: “איך אתה מרגיש?”. איך אני יכול להרגיש? לפני שלושה חודשים טיפסתי על פסגות ההימליה, הייתי המאושר והשלו שבאדם, וכעת אני שוכב כאן, לא זז, לא נושם לבד. מילא זה, אבל תנסו לנהל שיחה עם מישהו מבלי היכולת לדבר. נשמע מוזר? זה כי זה אכן מוזר, וגם מתסכל. מכונת ההנשמה מנעה ממני לדבר, וכל השיחה עם מי שבא לבקר הייתה צריכה להיות בפנטומימה. אני מזיז את השפתיים, והם מנסים לנחש למה אני מתכוון. לרוב, זה לא ממש עבד טוב.
והייתה עוד שאלה אחת שחזרה על עצמה, והייתה פשוט בלתי נסבלת: “תגיד, מה הרופאים אומרים? מה יהיה?”. לך תסביר להם שגם הרופאים עצמם לא ממש יודעים מה יהיה. הם מכירים את הסטטיסטיקה והספרות הרפואית, שלא כל כך משאירות לי סיכוי להשתקם, והם נצמדים ומדקלמים אותה בכל הזדמנות. הזמן לימד אותי שאף אחד לא באמת יודע מה יהיה, אף אחד! מה אני אמור לענות כששואלים אותי שאלה כזאת?
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
אם כבר בשאלות מעצבנות עסקינן, זכור לי ביקור עם שאלה אחת מעצבנת במיוחד. היה זה אחד מהמפקדים שלי בצבא, שעל אף היחסים הלא כל כך טובים שהיו לנו בזמן השירות הצבאי, הוא החליט להגיע ולבקר אותי. אגב, זה קטע ממש מוזר – אנשים הגיעו לבקר אותי בכל יום ובכל שעה שהתחשק להם, מבלי לתאם או לבדוק האם זה מתאים. לי לא הייתה יותר מידי ברירה, זה לא שהייתה לי אופציה לברוח. שכבתי שם, והייתי צריך להיות נחמד גם לאנשים שפחות היה בא לי לראות, כמו אותו מפקד למשל.
אני זוכר אותו נכנס לחדר, מסתכל עליי, והמשפט הראשון שיוצא לו מהפה הוא: “מה איתך? בטח משעמם לשכב ככה כל היום…”. אני מסתכל עליו, ובתוך תוכי אני מסרב להאמין שהוא כרגע שאל אותי את זה. לא הצלחתי להבין האם זה באמת מעניין אותו, והאם הוא באמת התכוון להגיד את זה או שזה נפלט לו מתוך מבוכה מהסיטואציה עצמה. כך או כך, לא ממש ידעתי מה לענות לו, אז פשוט אילצתי את עצמי לחייך חיוך קטן.
הבושה ואני
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריך ומוקיר אנשים שמפנים מזמנם על מנת לבקר את מכריהם, מי כמוני יודע כמה התמיכה ותשומת הלב כל כך חשובים ברגעים קשים. העניין הוא שצריך להבין שעבור האדם אותו באים לבקר, הסיטואציה עצמה, במיוחד כשהכול חדש וטרי, מאוד לא פשוטה. קחו לדוגמה אותי – אני שוכב פצוע, עייף פיזית ונפשית ממה שקרה וממחשבות ודאגות ממה שעוד יקרה, ולמרות כל זה אני צריך להיות נחמד ונעים לכל מי שמגיע בכל רגע שיגיע במהלך היום. היה שם עוד משהו אחד שגרם לי להימנע ממפגשים עם מבקרים. למשהו הזה קוראים בושה.
תדמיינו לכם אותי שוכב עם כותונת בית חולים, כשחלק ניכר מהגוף שלי חשוף, צינור מחובר לי לגרון, צינור מחובר לי לאף והקטטר האחראי לניקוז השתן – בטח כבר הבנתם לאן הוא מחובר לי. תוסיפו לזה שפרט לתמונה הלא כך נעימה הזו, שהביכה אותי, חשתי מאוד לא נוח גם מהעובדה ששי, בחור בן 24, שהיה קצין בצבא ופיקד על לא מעט חיילים, שוכב לו חסר יכולת, חסר עצמאות ותלוי לחלוטין באחרים. היו פעמים שכל כך לא היה לי כוח לפגוש את מי שהגיע לביקור, אז פשוט עשיתי את עצמי ישן. מי יעז, הרי, להעיר אדם במצבי?
“מתנה” נוספת
ביממה הראשונה, כששכבתי בבית החולים בנפאל ועוד לא ממש הבינו מה קרה לי, שכבתי על מיטה מבלי שהזיזו אותי כלל. כתוצאה מכך שלא הזיזו אותי, קיבלתי, בנוסף למצבי הרפואי הקשה והמורכב, “מתנה” נוספת בשם “פצעי לחץ”. אשתדל לא להיכנס שוב לתיאורים רפואיים מדי, אך מדובר בפצעים פתוחים שלפעמים מגיעים עד העצם, והם נוצרים מלחץ ממושך שמופעל על אזור מסוים בגוף.
הריפוי של הפצעים האלו הוא מורכב מאוד ואיטי מאוד. אני זכיתי לקבל פצע לחץ בכל מקום בו הגוף שלי היה במגע עם המיטה: הראש, השכמות, המרפקים, עצם הזנב והעקבים ברגליים. אין אצלי חצי התמודדות, זה הכל או כלום. כזה אני – לא מסתפק במועט.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
פרק 8 – וראנסי גרמה לי להבין את ההבדל האמיתי בין חיים ומוות
פרק 9 – התחלתי לאבד את הנאות החיים, אבל למזלי הייתי שמח
פרק 10 – למרות כל הכיף שעשיתי: למה החלטתי לעזוב את הודו?
שי רלר הוא מלווה לצליחת אתגרים אישיים ומרצה. בוגר קורס טלוויזיה ושיווק של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר “שווים”
