כזכור, בטור הקודם סיפרתי שהתחלתי טיפול סרוגייט אצל סקסולוגית, רק שבמקום שהקליניקה תצמיד לי אדם זר כסרוגייט שיעלה לי אלפי שקלים, ה-אקס שלי התנדב להיות כמו סרוגייט, כלומר, לבוא איתי לכל פגישה עם הסקסולוגית ולעשות את התרגיל שהיא תיתן לנו כל שבוע.
התרגיל הראשון היה לגעת אחד בשני באופן לא מיני: 10 דקות אני נוגעת בו, ו-10 דקות הוא בי. במוצאי שבת נפגשנו אצלי במיטה לביצוע התרגיל. הוא היה הראשון והתחיל לעשות לי מסאז’ בגב.
איך שהתחיל לעסות את גבי, כבר הרגשתי לא בסדר. הסקסולוגית אמרה בפירוש ”לגעת בדרכים שונות (לצבוט, לשרוט) לא בשביל לענג!”, אז מה אתה עושה לי מסאז’?! אבל היא גם אמרה שאסור לדבר במהלך המגע, אלא אם כן זה ממש לא נעים, אז שתקתי.
תוך כדי עיסוי גבי, הוא הגיע לפס החזיה, הרים אותו והכניס את אצבעותיו מתחתיו. זה הרגיש פולשני, כאילו הוא מתגרה מהתרגיל וזו לא המטרה. זה הזכיר לי שהוא עדיין נמשך אלי ואני ממש לא. 10 הדקות נגמרו ואז התחלפנו. תורי לגעת בו, אבל אני לא רוצה לגעת בו, אבל צריך, כי זה התרגיל.
אז התחלתי לתופף על החזה שלו. 0% מיניות, בדיוק מה שהסקסולוגית ביקשה. חששתי שגם זה ידליק אותו, אז הצצתי לראות אם עומד לו. כל רגע הבטתי בשעון, מחכה שזה יגמר כבר. בסוף התרגיל, שמחתי שסימני וי. כעת אפשר להתקדם לפגישה הבאה עם הסקסולוגית.
הפגישה האחרונה
כזכור, התחלתי טיפול סרוגייט כי יש לי חרדה מיחסי מין. הכרתי בחור חדש שהגניב אותי, והוא רצה שנשכב כמו זוג רגיל, ולא יכולתי כי פחדתי – אז התחלתי את הטיפול. הסקסולוגית אמרה שאני צריכה להתרכז בתהליך, וזה אומר להתנתק מהבחור החדש כי הוא מסיח את דעתי. לשים את כל הפוקוס על הטיפול (עם האקס).
זה היה קשוח מדי. גם התגעגעתי לבחור החדש, וגם סבלתי בתרגיל עם האקס. הפגישה התחילה ושאלתי: “תגידי, למה אני צריכה להתנתק מהבחור החדש? למה הקיצוניות? אי אפשר לשמור על קשר מדי פעם? הוא היה המוטיבציה שלי להתחיל את הטיפול”.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
”רננה”, היא ענתה, “עצם זה שזו השאלה הראשונה שלך היום, מוכיח כמה זה מסיח אותך מהטיפול”. ”נכון, כי אני ממורמרת שאסור לי לפגוש אותו”, השבתי. ”אז את לא מתמסרת ומרוכזת בתהליך, את רק מסמנת וי”, היא הקשתה. ”בדיוק, עשיתי את התרגיל וסימנתי וי, אפשר לקבל את התרגיל הבא? אני רוצה להתקדם כבר”, אמרתי.
”ממש לא”, היא המשיכה. “אם עשית כדי לסמן וי ולא באמת עברת דרך הרגשות, את תצטרכי לחזור על התרגיל”. נהייתי חסרת סבלנות. כל פגישה איתה היא יקרה, וכעת אצטרך שוב לשלם ושוב לסבול בתרגיל?! “מה זה אומר בכלל לעבור דרך הרגשות?”, שאלתי. “לדוגמה, מה הרגשת בתרגיל כשהוא עשה לך מסאז’?”, היא שאלה.
בגדול לא נעים, אבל האקס איתנו בטיפול, מאזין לכל מילה שאני אומרת, ואני לא רוצה לפגוע בו, אז שיתפתי במה שכן היה נעים: “היה קטע שהוא טלטל אותי מצד לצד. אני אוהבת להתנדנד מצד לצד, אני עושה את זה בעצמי לפני השינה כדי להירגע, אבל כשהוא טלטל, ישר חשבתי שהוא רואה את השומנים שלי זזים מצד לצד ולא אהבתי את זה. בסוף השתעממתי, 10 דקות זה המון זמן לתרגיל שאסור להוציא מילה”.
“נסי להתרכז, איזה רגש היה בין זה שהוא טלטל אותך והיה לך נעים לבין זה שעלית אל הראש ואל הביקורת העצמית על הגוף שלך?”, שאלה הפסיכולוגית. “פחד להיות בחוסר שליטה, פחד להתמסר”, השבתי.
“בדיוק, לא נתת לעצמך להתמסר לרגש הטלטול הנעים”, היא המשיכה. “פחדת להיות בחוסר שליטה, אז ישר קפצת לביקורת על הגוף שלך, כמנגנון הגנה בשביל להיות בשליטה עצמית. בסופו של דבר, פשוט התנתקת, אז שיעמם לך”.
הטייס האוטומטי שלי
הבנתי אותה. אני קופצת בטייס אוטומטי מהפחד (לאבד שליטה) ישר אל מנגנון ההגנה (ביקורת = שליטה עצמית). אני לא שוהה בפחד. אני לא נותנת לעצמי להתמסר. אני לא עוברת דרך הרגשות. אני מתנתקת. אבל פאק, לחזור על התרגיל עכשיו?! יש איזה 20 תרגילים להספיק בטיפול, אין לי כסף מיותר להתעכב על תרגיל אחד במשך כמה פגישות, הרי כל פגישה היא 700 שקל. אבל יש שיגידו שגם זה תירוץ כדי לא להתמודד.
אבל לא בא לי יותר, אז החלטתי להפסיק את הטיפול. מה עכשיו? אני שוב אצטרך לחפש בנרות גבר שיסכים לקיים זוגיות בלי חדירה?
אחרי הפגישה, נכנסתי להתקלח והאקס הצטרף אלי למקלחת. משום מה, זה לא מאיים עליי. הוא ידיד נפש ואין לי משיכה אליו, פשוט לא אכפת לי. עזבתי עוד טיפול. איזה ייאוש.
