לקראת יום הכיפורים, אני מבקש סליחה מעומק הלב מאחת מקוראות “שווים” שלא הצלחתי לעזור לה. המקרה הזה מונח כאבן כבדה על לבי, אף כי אני מבין שהוא מזקק לתוכו את כל הרעות החולות שבמצב ההוסטלים בישראל.
בנה של אותה אישה סובל מהזנחה מתמשכת בהוסטל בו הוא נמצא. הזנחה של אדם חסר ישע היא עבירה פלילית חמורה, שעונש בצדה. הזנחה יכולה להתבטא בכך שאין השגחה מספקת על הדייר בהוסטל עד כדי סכנה לביטחונו, שאין הקפדה על היגיינה והדיור מלוכלך בצואה, ובדרכים נוספות המוכרות לקוראים רבים.
במקרה זה לא הייתה בעיה להוכיח את ההזנחה, אלא שהזכיין לא רצה לדעת, והמשטרה לא רצתה לחקור, והחיפוי והטיוח סיכלו כל אפשרות לשיפור המצב. אם לא די בכך, פערי הכוחות בין האישה לזכיין ההוסטל היו עצומים. חולשתה החברתית והכלכלית היא גדולה עד מאוד, והזכיין – מאותרג עד מאוד, בעיקר פוליטית ומגזרית.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
היה ברור שאם נחשוף את הסיפור, הזכיין יממש את איומו וישליך את הדייר מההוסטל. המשפחה לא ערוכה לטפל בו, והתקציב היה נשאר בידי הזכיין, לפרק זמן ביורוקרטי בלתי מוגדר. כשכל הגורמים הנוגעים לדבר פועלים באופן עקום, מי שמתעקש להתיישר – נענש כפליים. הוא ולא המעוולים.
אני יודע שזה סיפור נפוץ עד מאוד. בניגוד להתעללות, שהמשטרה אנוסה לחקור בגלל הנראות של התוצאות, הזנחה היא העבירה המוזנחת והמושתקת, במיוחד כשהזכיין מאותרג. ובכל זאת, לבי נשבר. נשבר על אותה אישה ועל אותן משפחות שזהו סיפורן. אינני מהמצדדים במגורים בקהילה בכל מחיר. אני חושב שישנם אנשים רבים שמסגרות דיור בקהילה מתאימות להם, וישנם אחרים שמוסד מתאים להם יותר. אבל זה חייב להיות מוסד שמנוהל בצורה שקופה, טובה והומניסטית, ועם פיקוח נוכח מאוד, שיש לו יושרה מקצועית.
הטרגדיה של ה”תפקוד הנמוך”
אני בכלל מצטער צער גדול על אנשים שמוגדרים “בתפקוד נמוך” ומטופלים ככאלה במערכת הרווחה ובמערכת החינוך. אני מוגדר “בתפקוד נמוך”, והדברים קרובים אליי מאוד. אין סיבה תועלתנית להשקעה בידע ובהעשרה של אדם “בתפקוד נמוך”. די ברור שמשם לא תצא עתודת ההייטק של מדינת ישראל. יש סיבה מוסרית והומניסטית להשקיע באדם כזה, אלא שאין אוזן קשבת במשרד החינוך.
במערכת החינוך יש יותר מדי מורות כמו המורות שהיו לי לשעה קלה בכתת התקשורת: נשים שהעבודה היא החלק הזניח של יומן. הן מתייחסות לתלמידיהן כשהם נמצאים מול עיניהן, וגם אז – לא בצורה מיטבית. הייתי רוצה שבמערכת החשובה הזו יהיו יותר מורים ומורות שיילחמו על ביטוי בהקלדה של התלמידים, שיאמינו ביכולתם להבין, להרגיש, ללמוד.
14שנים חלפו מיום שביקשתי לא ללכת יותר למקום הנורא הזה. סיימתי תואר אקדמי, התחלתי ללמוד לתואר נוסף. אני מאמין באמונה שלמה, באמונה דתית ממש, שכל אדם, לרבות אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית, יכול ללמוד ברמה שלו מקצועות ליבה, ולא רק מה שהמערכת מפרשת כ”לימוד מעשי”. אנשים יכולים ללמוד לחשוב, ללמוד איך ללמוד.
האנשים החסרים
התחלתי את דבריי בלב דווה ונשבר על הזנחה פיזית ואני מסיים אותם בקינה על הזנחה קוגניטיבית. אלו הם שני החטאים הגדולים של מערכת הרווחה ומערכת החינוך. מערכת הבריאות בהחלט קשורה לאלה אבל ראויה לדיון נפרד. קו משותף עובר בין ההזנחה האחת והאחרת, בין מערכת אחת לשנייה – חוסר היכולת של מדינת ישראל לראות באדם עם המוגבלות ישות אחת, שלמה, שמורכבת מגוף ונפש. המדינה רואה באדם עם המוגבלות אדם חסר, ולפיכך, כל מה שהיא מעניקה לו ביד קמוצה חסר אף הוא.
המדינה איננה גוף חסר צורה בזמן ובחלל. היא מורכבת מאנשים. יום הכיפורים אינו מכפר על חטאים שחטאו זכיין ההוסטל ההוא, או אשת החינוך ההיא. אני, בשביל לכפר על כך שלא הצלחתי לעשות מספיק, אעשה יותר בכל שנה מהשנים הבאות.
