אני צריכה ומרגישה חייבת לספר לכם עוד סיפור על קול. כבר כתבתי על הנושא פעמים רבות בעבר, אבל הרגשתי צורך להעלות אותו שוב, מזווית קצת אחרת. שהרי, לגביי זה כמעט הנושא הכי חשוב. לכן יש לי צורך להרחיב את ההתייחסות שלי אליו, על מנת לנסות להעביר לאחרים את התחושות שהרגשתי, שאני מרגישה, שבטח ארגיש כל חיי.
הסיפור מתחיל בימי ילדותי, בתקופה בה תינוקות לומדים להתבטא, ואחר כך כילדים ממש לדבר. עבורי זו הייתה תקופה לא פשוטה, במהלכה חוויתי תסכול ועצב קשים. ברגעים אחרים הרגשתי בעיקר לבד. חשוב לי לתאר את החוויה האמיתית של הכאב, שקיים בניתוק מהסביבה. לספר על החוויה של חוסר היכולת להביע את עצמך ברגעים של מצוקה, של צורך בקשר, של חשיבות בלהסביר את רצונותייך, את עמדתך, את התייחסותך. וגם דברים פשוטים הרבה יותר, כמו סתם תגובה ספונטנית למתרחש או למה שנאמר על ידי אחרים.
היה הייתה נמלה נטולת מחושים, שהלכה לה לבדה בכלוב שקוף, דוקרני וצפוף. הנמלים האחרות שהיו סביבה ניסו לגשת אל הנמלה כדי ללמד אותה להביע את עצמה, אך הן לא ראו את הכלוב השקוף, המקיף אותה, ולא הבינו מדוע הנמלה איננה מצטרפת אליהן. הן הביאו לה מאכלים וניסו לשחק איתה במשחקים. גם הנמלה ניסתה לשחק עם חברותיה הנמלות, אך בכל פעם שניסתה להתקרב ננעצו בה דוקרני כלובה וכאב עז פילח את גופה. שוב ושוב ניסתה הנמלה להתקרב לחברותיה, וככל שניסתה כך הלך והתעצם הכאב וגבר ייאושה. עד שיום אחד התייאשו הנמלות, שלא הצליחו להבין מדוע הנמלה לא מצטרפת אליהן. הנמלה, שחוותה בדידות וקור שהלכו והתעצמו, הרגישה עצמה הופכת יותר ויותר חריגה ופחות ופחות נמלה.
***************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************************