נויה, איפה את? איפה את כלואה בעזה?
אני עומד בחדר המדרגות, המרחב המוגן שלנו, האזעקה הולמת באוזניי, וחושב עלייך, נויה. ילדה אוטיסטית בת 13 בשבי בעזה.
האם את לבד או עם בני משפחה? סבתא, שאת אוהבת, חולה מאוד. אולי הרחיקו אותה ממך.
האם השובים שלך בכלל מבינים שאת אוטיסטית? רק מי שמכיר אותך יודע שבחושך הגדול הזה את מפחדת יותר מכולם. את לא מבינה מה קורה. שום דבר בחייך לא הכין אותך לימים האיומים האלה. הכל זר ומוזר. ריחות אחרים, קולות אחרים, אנשים זרים. אלימות.
האם בכית והרביצו לך? או שאולי נָסוֹגְתּֽ בהדרגה לבועה אוטיסטית, ממנה את מביטה על העולם כמו מבעד לקרום עכור.
מי יעזור לנויה?
אם יש מקרה שמבחינה משפטית ומוסרית הוא “מקרה הומניטרי” – זו נויה. לפי שעה לא נראה שמישהו עוסק בה, שמישהו פועל לשחרורה של השבויה האוטיסטית שלנו בעזה. נויה לא הפכה ל”ילדה של כולנו”. אף אחד מהילדים שנישבו לא נוגע לקצה הרחם הלא-קיים בליבם של פוליטיקאים.
גשם יורד בחוץ, נויה. גשם אחד לשנינו, אבל את – שם. בידי חיות אדם. ילדה קטנה, אוטיסטית. אני מביט לשמיים ומקלל את כל המלחמות בהן נהרגים ונשבים אפילו ילדים קטנים עם מוגבלות.
