כשפרצה המלחמה, הלכה לי העבודה. למה כשאני אומרת שאני לא עושה כלום, אני מרגישה לא שווה כלום?
מתביישים להגיד "מובטל", אומרים "בין עבודות".
כי עבודה היא יותר מפרנסה. היא נותנת זהות מקצועית ושייכות. אם אני לא זמרת, מה אני בעצם?
עבודה היא תעסוקה. היא ביטחון כלכלי. אני מרגישה פרודוקטיבית אחרי יום עבודה, כאילו שילמתי את חובי למערכת והרווחתי את הזכות לנוח.
לאבטלה יש מחיר. הימים בבית עוברים לאט. חוסר תקווה. מצב הרוח דועך. מנותקת מאנשים. חוסר משמעות. האשמה עצמית ("תעבדי בקטיף, יא מפונקת").
למה אבטלה ככה מערערת אותי? אפשר לחשוב שהגשמתי את עצמי בהופעות והשירה הייתה משוש חיי. ממש לא. לפעמים הייתי אונסת את עצמי לקום בבוקר כדי לשיר בבית אבות. אבל נשמר איזשהו מומנטום. וגם קיבלתי אנרגיה מהקהל. ובסוף זו הרגשה טובה להשתכר בעצמך.
בעבר עבדתי בעבודות כמו קופאית או מלקטת. עבודות שבכלל לא מבטאות את מי שאני. אז למה אני מזוהה כל כך עם עבודה? הרי העבודה לא מגדירה את מי שאני. או שכן? אני זוכרת שאחת הלקוחות שכעסה עליי אמרה לי "את בסך הכל קופאית". במשפט הזה היא זילזלה בי, צימצמה אותי אל התפקיד שמילאתי בלבד.
אני בודקת כל יום, אבל אתרי הדרושים לא ממש מתחדשים. רוב העבודות הזמינות ה"חיוניות" עכשיו הן במפעלים וסופרים.
בקורונה כבר עבדתי בזה. הרגשתי שחיקה כעובדת סופר, שלא רואים אותי. לא הייתה לי מוטיבציה והייתי עובדת בינונית. בנוסף, לא בא לי עבודה מונוטונית על פס ייצור במפעל. הנפש שלי דועכת כשהיא צריכה לתפקד כבורג במכונה.
אה מה עושים? בינתיים אני כותבת. אולי זו התחלה.
מאמרים קודמים של רננה:
רננה אורן, Author at שווים (shavvim.co.il)
***************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************************
