בזיכרון היהודי הקולקטיבי שלנו כולנו שורדים תמידיים ומצולקים עד מאוד. ולימדונו אבותינו שממלחמה, שואה או פרהוד (פוגרום שנעשה ביהודי בגדד בחג שבועות 1941) חייבים לקום, ולו גם בשארית כוחותינו. חייבים אנו להאמין ב”יום שאחרי”. היום שאחרי המלחמה הזו. חייבים אנו להאמין באופק התקווה הזה. אופק זה מסמן את הישרדותנו.
עם זאת, באופק זה חל עלינו ביתר שאת גם הצו לנהוג בחמלה רבה בעצמנו ובזולתנו, כי רובנו (ואולי אף כולנו) נגיע אליו פגועים במידה זו או אחרת. אנו נסבול מפגיעות גלויות וסמויות, שיפגעו בתפקודנו בתחומי החיים השונים. במילים אחרות: נגיע אל קו הגמר של המלחמה כאנשים עם מוגבלות, או מוגבלויות.
זוהי כבר מלחמה אחרת – המלחמה על אנושיותנו, על כבוד האדם שלנו, גם לאחר שחווינו את זוועות המלחמה. לפיכך, ההיערכות ל”יום שאחרי” כוללת גם חשיבה על רבים מאיתנו שכבר ספגו פגיעות קשות במלחמה זו, ועל רבים נוספים שיתווספו אליהם.
הם זה אנחנו
עד היום לא חמלנו מספיק. לא על האודים שנצלו מאש המלחמות בגולה; לא טיפלנו בצורה מיטבית בפצועי צה”ל ובעיקר בהלומי הקרב, עד שחלקם ממש בחרו להעלות עצמם באש – ולא כמטאפורה. המלחמה הנוכחית הוכיחה שאין הבדל בין החייל בחזית לאזרח הנם במיטתו. יד הרוע והאכזריות השיגה את כולם, נכנסה מדלת הממ”ד, פרצה לחלומות הזוועה של כולנו. הגיע הזמן שנפסיק להשתיק את “ההם שסבלו במלחמה”, כי ה”הם” הם אנחנו. השתיקה וההשתקה שלנו כבר מתנקמות בנו, כי תקציב ממשלתי כבר חלף-עבר על פנינו ולא עצר באופן מלא בתחנות החשובות לציבור: מערכת הבריאות, מערכת החינוך, משרד הביטחון (מחלקת תגמולים), משרד הרווחה (מדור מוגבלויות).
הבה נחשוב יחד מה אמור לעשות במצב כזה האדם שיש לו שכל ישר בקודקודו, ונקווה שהדברים יגיעו גם לאוזן ממשלתית כלשהי. החלוקה הראשונית שנערוך בין הנפגעים, הן במשרד הביטחון והן במשרד הרווחה, תהיה לפי פגיעה פיזית (נראית לעין) או נפשית (סמויה מעין). למעשה, החלוקה אינה כה בינארית בין פצע של הגוף לפצע של הנפש. הניסיון מלמד שגם פגיעה פיזית כרוכה בפגיעה נפשית מסוימת, ושלפגיעה נפשית יש גם ביטויים פיזיים. במהרה נגלה כי מבחינה נפשית המטופלת היא מדינה שלמה. המדינה כולה על מיטת הטיפול.
כולנו נחשפנו לשיאי רוע ולמעמקי ייאוש. המלחמה הזו לא מבדילה בין חייל לאזרח. במעגל הפגיעה הראשון שלה מצויים חיילים וגם קשישים, אימהות וילדים, שעברו ועוברים גיהינום שלא יתואר. במעגל השני מצוי כל מי שנחשף ישירות לנפגעי המעגל הראשון: שכן, קרוב משפחה, חבר בצוות חילוץ, עיתונאי. במעגלים סביב נמצאים אנשים ששמעו, קראו, גלשו, הופגזו ודמיינו את הגרוע מכל, בניהם, בני בניהם וכל מי שישמע את סיפורם. כל אדם שלא יטופל הוא פצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ: בבית, בעבודה, על הכביש. ההתפרצות של הנפש הפצועה שלא טופלה עלולה להיות אלימה ומסוכנת לאדם ולסביבתו.
כעת, כשהם זה גם אנחנו וסביבתנו, עלינו לזנוח את החשיבה שהפונים לבקש עזרה, אנשים שנלחמו למען המדינה או נפגעו כי היא כשלה להגן עליהם – כולם מבקשים לרמות. אנשים רבים יותר צריכים לומר בבירור: החיסכון ב”דָּמִים” (במובן של כסף) מביא ל”שְׁפִיכוּת דָּמִים” (במובן של התעללות וייסורים). תקצה נא המדינה יותר כסף למשרד הביטחון ולמשרד הרווחה, והם יוכלו לחשוב על האדם הסובל שלפניהם במקום לחשב את חישובי התקציב הממשלתי.
גישה שיפוטית “טיפולית”
זו יכולה להיות גם שעתה היפה של מערכת המשפט. אני חושב שכולנו היינו רוצים לראות בכל הערכאות אליהן יעתרו נפגעי המלחמה ופצועיה, את הגישה השיפוטית שמיכל אלברשטין מכנה בספר “בסימן טראומה”: “אמפתיה ורגישות… מעין ‘תורת משפט טיפולית'”, שבה נוקט בית המשפט בזמנים של טראומה. אולי גם ניתן לקוות שחלק מהתביעות יטופלו “פרו בונו” (בהתנדבות) על ידי משרדים גדולים של עורכי דין, כפי שכבר נעשה כעת, בעיצומה של המלחמה.
החלוקה הבאה עליה יש לתת את הדעת היא חלוקה גילאית. שונים הם צורכיהם של הבוגרים ושל הילדים. למעשה, הסכנה המרחפת מעל ראשם של הצעירים שילדותם נצרבה במלחמה – גדולה מאוד. השלכות המתח, חוסר הוודאות, היעדר שיגרה והחשיפה לסבל שהנשמה הצעירה מתקשה לעכל, מאיימות על החוסן הנפשי של הילדים ועל הפוטנציאל שלהם לעתיד: בחברה, בלימודים, בעבודה. היתרון בטיפול בגילאים הצעירים הוא השייכות של הילדים ובני הנוער למערכת החינוך. מערכת החינוך יכולה לשמש כלי לטיפול בפגיעות המלחמה באמצעות תוכניות לטווח קצר וארוך, שכוללות מגזרים רבים.
כבר עשו את זה קודם
למעשה, גם בנושא החינוך אין צורך להמציא מחדש את הגלגל אלא להשתמש בו טוב יותר. תיעוד מאלף של התערבות טיפולית קצרת מועד (שנתיים) בילדים ובנוער באמצעות בתי ספר במסגרת שיקום הגליל ועוטף עזה לאחר מלחמת לבנון השנייה – זמין באינטרנט. ג’וינט ישראל, הסוכנות היהודית והקואליציה הישראלית לטראומה בתחום הילדים והנוער חברו למבצע אפקטיבי מאוד לטיפול בטראומה, חיזוק החוסן הנפשי וצמצום פערים בלימודים לאחר המלחמה; מבצע שהלך והצטמצם, הידלדל ואז חדל בגלל בעיה ממשלתית ידועה שכבר הוזכרה פה – חוסר הרצון להשקיע ולתקצב. פרויקט כזה או דומה לו, כשהוא מורחב לכל ישראל ולכל מגזריה, איננו חלום או אגדה, אלא מציאות שצריכה להיות בראש סדר עדיפויותיו של האדם בעל השכל הישר.
והאדם הזה, שהוא אנחנו, צריך ללחוץ על הפוליטיקאי הקרוב לביתו או לליבו לעשות את הדבר הנכון. את כל מה שנמנה לעיל.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
