נושאים קשורים

“דיכאון מי יודע”: ההגדה המיוחדת למתמודדי נפש ומשפחותיהם

"הגדת הנפש", שהופקה על ידי עמותת "משפחות בריאות הנפש", מבקשת לספר את סיפורם של המתמודדים ובני המשפחה ברוח החג

ליהנות מהים כמו כולם: תכירו את “חוף האוטיסטים” החדש

בשבוע שעבר הוקם בחוף אכדיה צפון בהרצליה מתחם מונגש לאנשים עם מוגבלויות בלתי נראות. במקום יש לוח תקשורת ויחולקו גם צמידי זיהוי

כשטיילור סוויפט משתפת באובדנות שלה, היא מצילה חיים

באלבום החדש שלה, "מחלקת המשוררים המעונים", הזמרת המצליחה בעולם כבר לא מסתירה כלום. אמיר שטיין, מעריץ ותיק, האזין, הזדהה והתרגש

נזרקתי השבוע כי אני “עושה סרטים”, אבל לא כל בחורה ככה?

עזבו את זה שאני עם הפרעת אישיות גבולית והתגובות שלי תמיד דרמטיות מהממוצע, אבל מה, לא כל אחת הייתה שמה לו ברקס? הטור של רננה אורן



עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי
ראשיאוטיזםאבחון וטיפול באוטיזםלמה אני נושכת את עצמי ומשליכה חפצים?

למה אני נושכת את עצמי ומשליכה חפצים?

לי גיא-רון, שחיה עם אוטיזם, עושה דברים שנראים מוזרים. כדי להבין למה, היא קוראת לכם להשתלב קצת בעולם שלה

זו אני. לי גיא-רון

לי גיא-רון (27), כתבת שווים, לא מדברת, אבל יודעת לתקשר באמצעים חלופיים. היא ביקשה לשתף אתכם בהתנהגויות שאולי נראות לכם מוזרות, אבל יש להן סיבה. קבלו הצצה לעולם הפרטי שלה, אבל גם של אנשים אחרים עם אוטיזם.

למה אני זורקת דברים?
כי התנופה והתזוזה נעימים לי. כי סוף סוף אני מרגישה שאני בשליטה על משהו בעולם. אני, שחצי מהזמן מרגישה תלויה ותלושה, שממש לא מבינה אתכם בהרבה מצבים, שצריכה הרבה עזרה – פתאום מרגישה חזקה וגדולה. החפצים ממש ברורים לי גם התוצאה והרעש והתנועה נעימים לי. אז אני זורקת ומפזרת ונשמעת ונראית. זה הגיוני?

אני יודעת שלכם “הרגילים” אין ממש היגיון בזה, אבל לי זה ברור. גם אני לא מבינה אתכם, ולמה אתם מתעסקים כל הזמן בדברים, שלרוב משעממים אותי, כמו “רזית?” או “שמנת?”. זו נראית לי התעסקות ממש מיותרת ומשעממת.

למה אני נושכת את היד שלי?
כי אני עולה על גדותיי. כי אני צריכה שזה ייעצר באותו הרגע. כי אני לא יכולה יותר וצריכה קצת הקלה. כי זו הדרך שלי לצאת מהכלים, לבטא תסכול, לטרוק דלתות. משהו בתחושה הזאת של הכאב הפיזי מאזן את הקושי הנפשי.

למה אני אוהבת להיות באמבטיה כל כך הרבה זמן ולבד?
כי המים מחזיקים אותי ואני קלה. כי אני בשליטה, והרעש והתחושה של המים עליי ממש מרגיעים אותי. כי יש עולם בתוך האמבטיה ועולם מחוץ לה. בעולם שלי בפנים אני שוב בשליטה ואני אוהבת לראות את התנועה של המים ואת המים נשפכים וזה שלי וזה נכון לי.

אבל אז הדבר הזה נקטע, ואתם רוצים שאצא מהעולם שלי, שבו אני שולטת, ואחזור חזרה לעולם שלכם, חזרה לרעשים ולריחות, חזרה לחוסר אונים מסוים. אני רק רוצה עוד קצת. זה מכעיס אתכם שאתם לא מבינים וזה מכעיס אותי. אז לפעמים אני נלחמת ולפעמים אני מוותרת ויוצאת החוצה, חוזרת אל חוסר האונים. אני יודעת שאי אפשר לחיות את החיים באמבטיה, ובכל זאת.

למה אני עושה קולות?
כי הם יוצאים ממני החוצה, כי אני יכולה ונהנית מהם, כי אני נהנית להפיק אותם, כי כיף לי לשמוע וגם להישמע. לא עושה כל כך הרבה, וגם מדברת בדרכי, כמעט תמיד אתם לא באמת שומעים, אם כי בבית שלי מקשיבים לי, לרוב, וגם שרים איתי.

אני זאת אני, ולעצמי אני מאוד ברורה
אולי אפילו ברורה יותר מהכול. העולם שמחוצה לי הוא עמוס וקשה, אבל אני עושה מאמצים כבירים ומנסה להשתלב. אז אני מציעה לכם – במקום לשאול למה כל הזמן, אולי כדאי שתעשו מאמצים להשתלב גם בעולם שלי. אני מבטיחה שהוא ממש מעניין. מילה של לי.

לטורים נוספים של לי גיא-רון

ילידת 1994. רווקה. מתגוררת בתל אביב. מוגדרת מינקות כאוטיסטית NOS. לא מדברת. כותבת בתמיכה. סטודנטית באוניברסיטת תל אביב לתואר בספרות ובמדעי הרוח. כותבת על הגישה שלה לחיים וכדי לגשר בין עולמם של האנשים עם הצרכים המיוחדים לעולם "הרגיל".

כתבות אחרונות