הפגנה גדולה וחשובה נערכת היום על דיור של אנשים עם מוגבלויות בקהילה – בביתם, עם סיוע מהמדינה, או במגורים קבוצתיים, בהשגחה מותאמת שאינה פטרונית ובלתי מכבדת לאדם עצמו. הרעיון שמאחורי ההפגנה פשוט מאוד. שמו: חופש הבחירה. לאדם בכלל יש הזכות לבחור היכן ואיך יגור? כך גם אדם עם מוגבלות.
הרעיון חשוב דיו כדי לקבץ תחת דגל אחד ארגונים רבים ואנשים רבים, במיוחד לאחר מקרי ההתעללות שהתגלו במוסדותיה של המדינה. במקרים האלה, הכינוי "דיירים" שכה אוהבים להעניק לאנשים עם המוגבלויות הפך שם נרדף ל"קורבנות".
אף על פי כן, המתח הזה בין שתי הדרישות מהמדינה: תנו לנו סיוע כספי וצאו לנו מהנשמה, הוא סוגייה שהיוזמים יצטרכו ליישב עם המחוקק, אם וכאשר תגיע העת. כלומר: עת חקיקה. המחוקק, איך לומר זאת בעדינות, מעט קמצן כשזה נוגע לאנשים שלא נחשבים נכס אלא נטל לכלכלת המדינה. הוא ירצה לדעת שכספו לא "יתבזבז".
זוהי מלחמה כבירה, חשובה, על עיקרון. על כלל. עם זאת, תוצאתה החקיקתית, אם תהיה, תאפשר דרך חיים אחרת ויוצאת מן הכלל. היא לא הדרך לכלל, אלא ליוצאים מן הכלל. רוצה לומר: חלק מהמפגינים אינם ערים מספיק לאפשרות שהמדינה לא בנויה לבנות מסגרת טיפולית אישית בבית.
נניח שהמדינה תחוקק חוק: אדם עם מוגבלות רשאי לגור בבית שהוא ביתו או אחר במימון שניתן כעת למגורים במוסד. צריך לדמיין כיצד זה נפרט לפרטי פרטים: מי יממן את העזרים, את הטיפול סביב השעון או בשעות מסוימות, את מי שיארגן ויפקח על כל זה?
המשמעות של הדברים ברורה: תמיד יצטרך בן משפחה או אדם מטעם המשפחה "להיות בתמונה". להשגיח. זו השקעה של זמן, כוחות, אולי גם נדרשת הקרבה של שעות פנאי ועבודה, כסף שאינו מתוקצב על ידי המדינה. זה המחיר של מעבר מפתרון קבוצתי לפתרון אישי.
לאחר שהדברים האלה יתבהרו דיים, המסקנה תהיה שהפתרון הזה, בצורה הטהורה בה מבקשים אותו המפגינים, יהיה ליוצאים מן הכלל, ולא לכלל. היוצאים מן הכלל, יהיה מספרם רב ככל שיהיה, לא יהיו הרוב. הם יהיו אלה שיוכלו ללהטט בין חייהם האישיים לאפשרות החדשה.
לא די להאמין בכל הלב שהפתרון נכון. הוא צריך להיות נכון גם לאדם ולמשפחתו. לפעמים הוא נכון לאדם, אבל לא למשפחתו. זו אמת עצובה. ומה אז? ארגונים פרטיים או עמותות יצטרכו "להיכנס לתמונה" כדי למלא את מקום המשפחה כשהאדם רוצה והמשפחה לא יכולה לעמוד בכך. אז, חזרנו לאותה נקודה. בשם רצון הפרט וחופש הבחירה של הפרט, הנושא יופרט. לא עוד פתרון אישי, אלא מוסדי.
ואפילו נחזור לצורת הפרטה של חופש הבחירה האישי, צריך להיזהר מרעה חולה גדולה הנפוצה בקרב ארגונים וקבוצות של פעילים. מרגע שניתנת אפשרות פנייה אישית לפוליטיקאים, יש מי שמנצל אותה כדי לעשות לעצמו ולביתו, וששאר העולם יסתדר בעצמו.
מכיוון שכך, יאמר המחוקק – תתפשרו איתי. הבה לא נבטל את המוסדות הקיימים, אלא נגדיל את המשכורות של אנשי הצוות, נעבה את הפיקוח. נחוקק חוק "חצי חצי": חלק למוסד, חלק לפתרון אישי. אנחנו נקבע את הקריטריונים.
ללא כל הפתעה, הקריטריונים יהיו: תפקוד נמוך – למוסד, תפקוד גבוה – למגורים בבחירה אישית. אין צורך לנסח מחדש את התפקודים. הם כבר קיימים, בשביל הפתרונות הקיימים כעת.
לצאת להפגנה? כמובן. היא חשובה מאוד! בישראל של המאה ה-21 צריכים להיות פתרונות מתקדמים יותר מאשר של המאה ה-19. כבוד אדם, חופש בחירה – אלו לא רק מילים. צריך לחוקק חוקים שמשקפים אותם. וגם: חשוב לדעת שהביצוע לא יהיה טהור כמו הרעיון.
