הכל חדש. הכל חדש וקצת מוזר, ואני מוצא את עצמי בסיטואציות הזויות, כאלו שמעולם לא דמיינתי, באופן הכי פרוע שאהיה בהן. המקלחת, אם אפשר בכלל לקרוא לה כך, התבצעה כשאני שוכב במיטה, והאחות רוחצת אותי עם ספוג לח. כל הסיטואציה עצמה הרגישה כמו מכון לשטיפת רכב, כשאני הרכב. בשלב מסוים זה התחיל להרגיש כאילו מישהו הכין רשימה של כל הנאות החיים, ובשיטתיות ובסבלנות בלתי נסבלת עמד ומחק אותן אחת אחת מהחיים שלי. האוכל הפך לזונדה, המקלחת לספוג והיכולת לשוחח – הפכה לפנטומימה.
המתקן הנוראי שחיבר לי את הראש לכתפיים וקיבע לי את הצוואר היה עדיין עליי, מה שמאוד הקשה על היכולת שלי לשכב במגוון תנוחות. נותרתי עם שתי אופציות עיקריות – לשכב על צד ימין או על צד שמאל. לשכב על הבטן לא התאפשר לי בגלל המתקן, ולשכב על הגב לא היה בחשבון בגלל פצעי הלחץ שהיו לי. כך יצא שהייתי צריך לגוון את 24 שעות השכיבה שלי ביממה בין שני צדדים. אבל זה עוד לא נגמר: בגלל אותו מתקן ארור, לא התאפשר לי ממש להניח את ראשי על הכרית. תחשבו על זה לרגע. אתם שוכבים במיטה בלי שהלחי שלכם נמרחת ברכות על הכרית, והראש באוויר.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
התודה לצה"ל
"זאת בסך הכל תנוחת שינה", חלקכם ודאי אומרים לעצמכם עכשיו, "מה הוא עושה מזה עניין?". חשוב להבין משהו: ברגע שזה מצטרף לשורה ארוכה של דברים פשוטים שנמנעים ממך, עוד איזו הנאה או הרגל מוכר, זה מגדיל את תחושת התסכול והצער. באופן די מפתיע, התרגלתי מהר מאוד לחיים החדשים נטולי ההנאות הקודמות שלי, ושכחתי מהר כמה כיף זה לשכב על הבטן או לאכול המבורגר טוב. אני זוכר את עצמי מריץ בראש כל מיני סיטואציות לא פשוטות מהשירות הצבאי, סיטואציות בהן לא ויתרתי לעצמי והמשכתי למרות הקושי.
זכורה לי סיטואציה אחת ספציפית: 6:00 בבוקר, ביציאה מבה"ד 1, ואני על קו הזינוק. לא בטוח מה בדיוק הולך לקרות או איך מצאתי את עצמי בסיטואציה הזו, אבל אוטוטו מתחיל לו בוחן הריצה שהתוצאה שלו תכריע האם אתקבל לקורס קצינים או לא. האמת היא, שאף פעם לא ממש אהבתי לרוץ, וגם לא הייתי ממש טוב בזה. זה תמיד נראה לי קצת משעמם. אגב, היום זה אחד הדברים שאני ממש מתגעגע אליהם.
בכל אופן, פה לא הייתה ברירה, והייתה מטרה אחת ויחידה: לרוץ שני קילומטרים בפחות משמונה דקות. החצי הראשון של הריצה עבר טוב, אבל אז החום של המדבר התחיל להשפיע ולהקשות. מי יכול היה להאמין שב-6:00 בבוקר יכול להיום כל כך חם? אני לאט ובזהירות מתחיל לאבד כוח ומהירות, ולהתנשם בכבדות. תוך כדי כל זה אני במסע שכנועים ביני ובין עצמי לא לעצור, לא לוותר. אני רץ כשהמבט שלי תקוע בשביל העפר עליו אני רץ, שביל שלא נגמר. "אתה חייב את זה להורים שלך, אתה חייב את זה לעצמך, אל תוותר", חזרתי שוב ושוב על המנטרה. סיימתי את הריצה, התיישבתי על הרצפה והיה מרוח לי חיוך ענק על הפרצוף. לא ידעתי בכמה זמן סיימתי את הריצה, והאמת שזה גם לא ממש היה איכפת לי באותן הדקות.
הריצה הזאת הייתה אחד מהדברים הקשים שעשיתי בחיי. זה לא היה בגלל המרחק או החום, אלא בגלל המלחמה המנטלית שהתנהלה בראשי. מצד אחד קראתי לעצמי לוותר, ומצד שני התעקשתי להמשיך הלאה בכל הכוח. אותה המלחמה חזרה אליי, בתצורה מעט שונה, שם בבית החולים. היא התנהלה ארוכות בעיקר ברגעי הקושי, ברגעים בהם התחלתי לאבד יכולות פיזיות ואת הדברים הקטנים שמאפשרים לנו לפנק את עצמו ביום קשה. זאת יכולה להיות שינה טובה, מאכל אהוב או היכולת להדליק את הרדיו בפול ווליום ולרקוד (האמת היא שאף פעם לא הייתי רקדן, במקרה הטוב הייתי מתנועע בחוסר מודעות מוגזם במרחב…).
השלב הבא
מחלקת טיפול נמרץ בה הייתי מאושפז כחודש הייתה התחנה הראשונה במסע השיקום הארוך אותו אני צפוי לעבור. במהלך החודש הזה הצליחו לייצב מעט את מצבי, אבל גם הספקתי לחלות בדלקת ריאות ולהחלים ממנה. במקביל, מה שלא הספקתי זה להבין או לעכל מה קרה לי.
בשלב הבא, הועברתי למחלקת שיקום נשימתי, שמטרתה הייתה בעצם לגמול אותי ממכונת ההנשמה ולגרום לי לחזור לנשום לבד. זה קצת מוזר כשאני חושב על זה בדיעבד. לרגע לא היה לי שלב בו ראיתי את עצמי ממשיך את חיי מחובר למכונת הנשמה. כאילו, היה ברור לי שזה יהיה בסדר, שמערכת היחסים שלי עם מכונת ההנשמה היא זמנית בלבד. לא יודע כמה מזה היה נאיביות וכמה היה אופטימיות, אולי זה שלא כל כך התעסקתי עם העתיד הציל את המצב.
לאחר חודשיים וחצי (מתוכם חודש וחצי במחלקת שיקום נשימתי) בהם לא נשמתי ולא דיברתי, חזרתי לנשום לבד ולדבר. אני זוכר את המילים הראשונות שאמרתי, זה היה ממש כמו להיוולד מחדש. הייתה זאת שיחת טלפון עם סבתא שלי שמאוד התרגשה לשמוע אותי אומר לה: "סבתא, זה שי. מה נשמע?". מכונת ההנשמה הותירה אותי עם צלקת מכובדת בגרון, כזו שקשה למתבונן להתעלם ממנה. עבורי, הצלקת הזו היא תזכורת. בכל פעם כשאני מביט בראי, והצלקת מבצבצת לה, אני נזכר כמה שום דבר הוא לא מובן מאליו. כן, גם פעולה "פשוטה" כמו לנשום.
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
פרק 8 – וראנסי גרמה לי להבין את ההבדל האמיתי בין חיים ומוות
פרק 9 – התחלתי לאבד את הנאות החיים, אבל למזלי הייתי שמח
פרק 10 – למרות כל הכיף שעשיתי: למה החלטתי לעזוב את הודו?
פרק 11 – השאלות שאסור לשאול אדם שמאושפז בבית חולים
פרק 12 – השעות האחרונות לפני הטרק ששינה לי את החיים
