מישהו סיפר לי שעל הקירות שסובבים את כיכר המדינה בת"א, באוויר הפתוח, נפתחה בתחילת השבוע תערוכת צילומים מסקרנת, שכוללת צילומים של אנשים עם מוגבלות ובני משפחה. בתור אוטיסט תל אביבי חובב צילום הייתי חייב להיות שם, ואם זה באוויר הפתוח, אז אפילו הקורונה לא מהווה בעיה. אז הלכתי.
מאחור התערוכה עומד ארגון עצמאי בשם PHOTO IS: RAEL. החזון של הארגון הזה, בחלק המוקדש לפעילות חברתית, הוא "סיוע לאוכלוסיות וקהילות שונות להשמיע את קולן, למחות, לשתף ולספר את סיפורן באמצעות מדיום הצילום".
כשבאתי אתמול בבוקר כבר נקבצו סקרנים ראשונים סביב קירות התערוכה. נהגים שירבבו ראשם מהמכוניות בניסיון לראות טוב יותר את הצילומים. בסופו של דבר, אמנות כנראה לא נשפטת לפי כללים נוקשים. כשהיא טובה, היא מדברת ללב. אני שמח לבשר לכם שקירות התערוכה באוויר הפתוח בכיכר המדינה מדברים ומספרים ומרגשים כל לב.
צילום הוא כמו שפה. הוא מאפשר לנו לספר דברים גם אם אנחנו לא מצליחים לומר אותם במילים, בקול רם. אבל הוא לא בהכרח עונה על שאלותינו. אנחנו רוצים לדעת מה בדיוק חושב האדם עם המוגבלות, מהן מחשבותיו, והצילום – מגלה טפח ומסתיר טפחיים. לעתים הוא פותח פתח לשאלות חדשות.
קחו למשל את הצילום של דן ס. אוטיסט מבית ספר אופק בהרצליה. צילו, בצד ימין של התמונה, נראה כמתפשט לעבר אופק בלתי נראה כשהוא אוחז בפח אשפה אמיתי מאוד. האם הוא מנסה לומר משהו סמלי, או פשוט יוצר חיבור מעניין תוך משחק בצורות? הרי הצל הוא צורה, הפח הוא צורה וגם החלון שנקטע למעלה. לדן הפתרונות. אני חושב שכל התשובות נכונות.
מתמודד נפש מאנוש עפולה צילם את חברו כשהוא מחולק לרצועות אנכיות של אור וצל יחד עם הרקע שאליו פניו מופנות: הקיר, החלונות (המוגפים). זו אמירה עמוקה מאוד על הקשר שבין האדם לסביבתו. האור והצל הוא לא רק בנו, אלא גם במקום שבו אנו מצויים.
עביר מעמותת שאהד לחינוך מיוחד כתבה תחת הצילום שלה: "אני מאמינה בעצמי ואגיע למקום רחוק יותר". בצילום רואים מנעול חלוד על רקע רקוע של מעוינים. אני מביט בצילום ונפשי יוצאת אליה. להיות אדם עם מוגבלות במגזר הערבי במדינת ישראל זה להתמודד עם מערכות כפולות של מנעולים ובריחים. אני אפילו לא יודע אם המנעול הוא פנימי או חיצוני, אבל מייחל למה שהיא מייחלת: שהדלת הזו תיפתח.
גם מקומם של ההורים לא נפקד. מירב שמואלי, אמא מיוחדת מהמרכז למשפחה בקריית טבעון, כותבת על הצילום שלה: "מחוברות לעולם – המינון או המידה הנכונה בה אנחנו כהורים מיוחדים משחררים ומאפשרים עצמאות, צמיחה, התפתחות, ועד כמה אנחנו צריכים לשמור להיות חומת מגן ולהשמיע את קולם של המיוחדים שלנו."
במבט ראשון, נראה הצילום כעוד צילום של יד הורה אוחזת ביד תינוק. יד אחת מבוגרת, רבת קפלים, ויד שנייה שאוחזת בה, חלקה כיד תינוק. אבל הלק המשוח על ציפורניה מרמז שזהו כמו-תינוק ולא תינוק. היד הכמו-תינוקית מגיחה מתחת לכמו-מסך, וברקע ערבוביה נעימה של חדר. צריך לחשוב קצת בשביל להבין שהיד הצעירה יותר מושטת מתחת לשמיכה. מישהו, אולי לא ממש תינוק, זקוק לאחוז ביד של אבא. עדיין זקוק. קשה לשחרר את האחיזה הזו בכל גיל.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
התערוכה מתקיימת בתאריכים 9-21 בנובמבר. כאמור, היא נערכת באוויר הפתוח ובהחלט הולמת את תקנות הקורונה. רק אל תשכחו לעטות מסיכה.
