מהעיניים שלה
בשבוע שעבר הייתה לנו הפסקת חשמל. לא סיטואציה נעימה במיוחד, ולא, לא בגלל שנאלצתי לעלות שש קומות במדרגות עם נווה על הידיים, אלא בגלל העלטה המוחלטת שהיינו בה בבית. בזמן שהדלקנו נרות ואביגיל הרגישה לא נעים ואפילו פחדה מהחושך, נווה המשיך להתרוצץ בדירה כרגיל. פתאום נפל לי האסימון שזה המצב הרגיל שלו, ברירת המחדל שלו.
מה עדיף (או פחות גרוע), אני שואלת את עצמי הרבה פעמים, לראות ואז להתעוור או להיוולד עיוור, כמו נווה? השאלה הזאת מעסיקה אותנו מהיום שהוא הגיע לעולם. מה, הוא לעולם לא יראה איך אבא ואמא ואחותו נראים? הוא לא יידע אף פעם איך הוא עצמו נראה?
ההתעסקות בשאלה הזאת פוגשת אותנו בכל כך הרבה סיטואציות בחיים. אנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב על מה נווה מפסיד ועוד יפסיד בעתיד בגלל העיוורון. השבת, למשל, טיילנו כל המשפחה ב”דרום אדום” ונפעמנו ממרבדי הכלניות היפים. נהנינו מאוד ונראה שגם נווה נהנה, אבל האם הוא באמת חווה את זה כמונו? הרי התכנסנו לשם הכלניות…
כשמתי ואני חגגנו יום נישואים, אביגיל ביקשה טיול לכותל. התארגנו על יום כיף בירושלים כולנו. במהלך הנסיעה אביגיל הוקסמה מהדרך ומהמנהרות. ומה עם נווה? באותה נסיעה אביגיל גם ביקשה שנספר לה על החתונה ורצתה לראות תמונות. היא מאוד התלהבה לראות את אבא ואמא חתן וכלה. ומה עם נווה?
ומה לגבי העתיד? האם הוא לעולם לא ייהנה מאיזו סדרה טובה בטלוויזיה? האם הוא יחווה טיולים בחו”ל כמונו? במה הליכה ברחובות אירופה הקסומים שונה מטיול רגלי בעיר מגורינו כשהוא לא מסוגל לראות את האדריכלות המיוחדת והנופים המרהיבים? במה יורודיסני יהיה שונה לצורך העניין מהסופרלנד? טוב, אולי קצת הגזמתי בהשוואות שלי, אבל הבנתם את הפואנטה…
אז בעצם אולי זה פחות גרוע להתעוור באמצע החיים? אחרי שכבר ראינו הכל? פגשנו בעבר נער מקסים ומוכשר שנולד עם לקות ראייה והתעוור בגיל 12. הוא הספיק לראות את הוריו ומשפחתו, את החברים שלו, טייל בעולם וראה נופים מדהימים. הזיכרונות והמראות האלו נשארו איתו ומלווים אותו כל הזמן.
מצד שני, אולי בכלל עדיף לא לדעת מה אנחנו מפסידים ופשוט להיוולד עיוורים? אין לי תשובה חד משמעית, וככל הנראה גם לא תהיה לי. אולי רק נווה יידע לענות על השאלה הזאת, וגם זה לא בטוח, כי הרי העיוורון זה הדבר היחידי שהוא מכיר.
אבל אם אני חוזרת רגע לאותה שבת ב”דרום אדום”, אז אני יכולה לומר בביטחון שנווה נהנה מאוד. אמנם חווינו את הפיקניק הזה באופן שונה. אנחנו נהנינו לראות את הכלניות והטבע שמסביבנו, ונווה השתמש בחושיו האחרים כדי לחוות את הטבע. נגע באדמה, הריח אותה, הסתקרן מהצלילים מסביב שפחות מוכרים לו מהחיים בעיר. ההנאה היא אותה ההנאה, השוני הוא שאנחנו חווים אותה בדרכים אחרות.
מהעיניים שלו
יום ראשון, מפגש בוקר בגן. עדן הגננת שואלת איך עברה השבת ואני עונה שכיף! היינו ביער, טיילתי והיה אפילו אוטו גלידה. אכלתי גלידה ושמעתי את הניגון של האוטו גלידה. מכל מה שעשינו הכי כיף היה להקשיב לניגון של האוטו גלידה.
לטורים הקודמים:
אבל רגע, גם אחות של נווה צריכה אמא ואבא
טור חנוכה: ניסים קטנים בחיים של אמא לילד עיוור
נווה עיוור, אבל הוא לא מסכן וגם לא קורבן
הרופא אמר: “נווה עיוור בשתי עיניים, אין איך לעזור”
לבלוג של נווה בפייסבוק >>> https://www.facebook.com/navethatsallabout
