אתמול ביקרתי במוזיאון, בתערוכה שרציתי מאוד לצפות בה. אני כותב את המילים האלה כאילו הביקור היה עניין של מה שבכך, אבל זו לא המציאות. כל מטר במוזיאון היה תזכורת למאבק רב שנים בין הרצון העז שלי לראות אמנות, ובין הרגישויות החושיות והרגשיות שלי שהקשו על כך מאוד.
לאוטיסטים יש את כל מה שדרוש בשביל ליהנות מאמנות בדרך ייחודית מאוד. כל אדם רואה יצירה אחרת מרעהו, ובדרך כלל, אוטיסטים רואים את הקו, הצבע והצורה באופן אחר מרוב האנשים, אולי אפילו יותר מרוב האנשים. לדוגמה: פעם, כשצפיתי בפסיפס רומי, גיליתי בו דמות של ילד שאף אחד לא התייחס אליה עד לאותו רגע במחקר.
עם זאת, יש לרגישות הזו חסרון מובהק, שהופכת אותה ממש לחרב פיפיות כשמגיעים למוזיאון עמוס בפריטים, שנאספו וסודרו באופן שאין לנו כל שליטה עליו. איך מתגברים על הקושי הזה? אני חושב שמצאתי דרך.
סננו יצירות “טריגריות”
הפתרון הוא להפוך את האמנות לחלק מהחיים, גם בימים בהם לא הולכים למוזיאון. פעם, אנשים קנו ספרי אמנות, גדולים וקטנים, כרסתניים או דקים, צבעוניים או בשחור-לבן. היום – יש אינטרנט. כך פשוט יותר להתיידד עם יצירות אמנות, כי כשמכירים אותן יותר – פוחדים פחות.
ניתן לבדוק באתרי מוזיאונים אילו תערוכות מוצגות בהם. מגוון התערוכות עצום – ציורים, צילומים, קרמיקה וזכוכית, פסלים וגני פסלים, תוצרים של תרבויות שונות: כלי עבודה, בגדים, בעלי חיים וצמחים. ישנן תערוכות שמתמקדות בנושא מסוים – מסיפורי תנ”ך ועד קומיקס, באמן, בתקופה, בסגנון, או בטכניקה. מהמגוון הזה מסננים יצירות שהן טריגרים של אי נוחות לילד הספציפי: למשל, יצירות שמשדרות אלימות. יצירות שיש בהן עירום בוטה. אני נהגתי לצרוח מאימה למראה “הצרחה” של מונק או למראה תמונה של שמשון העיוור.
כשיודעים מראש במה עוסקת התערוכה, אפשר להתכונן קצת. למשל, אם זו תערוכה על שפמים באמנות (מעולם לא הייתה כזו. רק דוגמה), אפשר לנסות לעניין את הילד, בעובדה שלפרידה קאלו יש שפם, לדאלי יש שפם וגם למונה ליזה ציירו אחד, ולכל שפם יש סיפור משלו, ואם התערוכה עוסקת במלאכים – להראות לו שמלאכים מצוירים אחרת בתקופות שונות. טיפ חשוב להורים: אל תתפתו להשתמש בהדמיה תלת ממדית של המוזיאון עצמו – זו קקופוניה ויזואלית לעין הרגישה.
חפשו יום שקט ורגוע
בגלל הסיבות האלה, רוב ההורים מעדיפים לקחת את ילדיהם לתערוכות לילדים, או לתערוכות שיש בהן הפעלות לילדים. יש לכך שני סייגים שכדאי להתחשב בהם: העומס הרב בתערוכות אלה (הרבה ילדים שרצים וצורחים בבת אחת, ודוחפים זה את זה) וכמובן – שישנם ילדים אוטיסטים שלא אוהבים תערוכות לילדים. אני, למשל.
בנוסף, אם בחרתם ללכת על מוזיאון “של גדולים”, מומלץ לבחור ימים ושעות שבהם אין קהל רב: כלומר לא בחגים ובשבתות, ורצוי בבקרים של ימי חול. אתמול בבוקר, למשל, היו מעט מאוד אנשים בתערוכה בה ביקרתי, היה שקט והייתה גישה טובה ליצירות.
תגידו שאתם אוטיסטים
כדאי ליידע את צוות המוזיאון שהילד הוא אוטיסט בכל שלב: מקניית הכרטיסים (כי יש הנחה לאדם עם מוגבלות והמלווה שלו), ובמיוחד אם סדרן או סדרנית ניגשים אליכם. מניסיוני, רובם לא מתודרכים כיצד להתנהג לאוטיסטים.
פעם עקבה אחרי סדרנית שהייתה בטוחה שאני עומד להרוס יצירה ענקית בגלל שהיא הייתה מנופחת ולופפה בחוטים. היצירות מודרניות כאלה מעניינות סטודנטים לתולדות האמנות בשנה השלישית של התואר הראשון (כפי שהייתי אז), אבל הסדרנית נבהלה מההליכה שלי. היא לא ידעה שזו הייתה לגמרי תוצאה של בעיות נוירולוגיות.
שמרו על הביקור קצר
לא להתפזר: לוותר מראש על צפייה בתערוכות רבות. להתמקד באחת או שתיים שנבחרו מראש לפי העניין שיש בהן. ליצור מסלול הליכה “חסכוני” וקצר לפי מיקום התערוכות, כי גם בדרך יש גירויים רבים. אם זו תערוכה אחת, שמוצגים בה מוצגים רבים – לבקש מהילד להתמקד במוצג אחד או שניים, שמעניינים אותו במיוחד. חשוב לדעת: העומס התחושתי והרגשי ייצור תגובות כמו התרוצצות, הפקות קוליות, התקרבות יתר למוצגים בהם אין לגעת. כשהילד מתקרב לנקודת האל חזור בגודש החושי והתחושתי, יוצאים להפסקה קצרה, הולכים לשירותים, לקפיטריה או הביתה.
אל תוותרו על האמנות
יש כלל יפה לכל ילד, אוטיסט ולא אוטיסט: אל תהרסו את חווית האמנות בשאלות על היצירות. אמנות זו חוויה רגשית, נפשית, רוחנית, חושית. היא אמורה להיות הנאה, לא בוחן ידע. אני תמיד ידעתי שוואן גוך היה איש עצוב מאוד. לא נדרש לכך הסבר. התמונות שלו מספרות את זה.
בגלל חשיבותה העצומה של האמנות לעולם הרגשי, אסור להתייאש. צריך להמשיך לתרגל. אמנות מדברת במישרין לנשמה. אם היה רגע אחד כזה בביקור במוזיאון – כל הביקור היה כדאי, כי הנשמה שמחה.
