כשמשדלים אותך לעשות משהו, מי מרוויח מזה? כשדחפו לאמריקאים אופיואידים לשיכוך כאב, אנחנו כבר יודעים מי הרוויח (חברות התרופות, דא!!) או, להבדיל, כשמפמפמים לך ששבועות הוא חג החלב, או, להבדיל, שהחברה קובעת שלהיות אמא זו הבחירה הנורמלית היחידה ומי שלא רוצה היא לכל הפחות מוזרה… מה עומד מאחורי כל זה?
יכול להיות שאני, אנחנו, אובייקטים עבור משהו אחר, גדול מאיתנו? אולי המדינה רוצה שאביא ילדים כי צריך כאן רוב יהודי וחיילים שיילחמו? אולי הקפיטליזם צריך עוד צרכנים? לא יודעת. כי אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה!!! אני, עם האישיות הגבולית, לעתים אפילו אובדנית, ועדיין חושבים על אוטומט שכל אחת כשרה להיות אמא.
זה עיוורון מוסרי בעיניי. את לא רוצה להיות אמא?! מה, את לא רוצה "אושר ומשמעות"? את לא רוצה תעודת ביטוח לזיקנה? כל זר הופך פתאום להיות איש תעמולה לילודה. אתם יודעים שסף העצבים שלי מאוד נמוך כשאני שומעת בכי של תינוק? אולי אני עושה לו טובה שאני לא מביאה אותו לעולם? בכלל צריך לנשק אותי על המודעות העצמית שלי.
אני חושבת על הסבתא המרוקאית שלי שהקשיבה לתעמולה הזו והביאה 9 ילדים. כשאתה שם את כל הביצים שלך בסל אחד ואז יום אחד הסל (הבית) מתרוקן, מה אז? היא לא חיפשה אושר או משמעות במקום אחר. היום היא לא יודעת לקרוא או להפעיל מחשב. אין לה חברות בגילה והיא תלויה נטו בחברה של ילדיה, שלא תמיד מבקרים.
הסללה לחיים כאלה לא קוסמת לי. מאידך, 9 הילדים משלמים לה את הפיליפינית. במקרה שלי לא יהיה אף אחד שידאג לביורוקרטיה. אבל אני לא יכולה לחיות את החיים בפחד. בתקופת הקורונה, לדוגמה, כשהייתי בבידוד ולא נשאר לי אוכל, צילצלתי למוקד העירוני, ושם היו מתנדבים שהלכו לעשות לי קניות. יש פתרונות.
אני לא צריכה להביא ילד ובכך להרוס את חיי וחייו. תפסיקו לאיים עלי בבדידות ומספיק להגיד לי שאני אתחרט. אני מתמודדת נפש ששורדת את החיים. יש לי ערך מעצם קיומי. בן הזוג שלי אוטיסט. גם לו יש ערך מעצם קיומו. זה שלא הבאנו ילדים לא מגדיר אותנו ולא קובע את ערכנו.
גם על מי אנחנו עובדים? הרי גם אם הייתי אמא, הייתי צריכה להוכיח את עצמי בתחום אחר בשביל לקבל את חותמת הערך של החברה. למשל קריירה – הרי אמא מובטלת זה לא מספיק. ואפילו אם הייתי גם אמא וגם קרייריסטית, אז היו מרימים גבה אם יש לי רק ילד אחד. לאנשים כל הזמן יהיה מה להגיד, אבל אני לא נולדתי לרצות אף אחד. תמיד יגרמו לי להרגיש פגומה בגלל שאני לא רוצה ילדים, אבל אני פשוט מסרבת לשגות באידיאליזציה ש"ילד שווה הכל בסוף".
מבחינתי זה לא שונה מאידיאליזציה לכלה ביום חתונתה. ואנחנו כבר יודעים, לפי נתוני הגירושין, שמוסד הנישואים לא מתאים לכל אחד. ועדיין החשיבה האוניברסלית היא שהורות היא לכל אחד ומי שלא רוצה, זוכה בתווית של "לא נורמלי". אל תטעו, אני שרופה על האחיינים שלי, מחבקת ומנשקת אותם בכל מפגש. אבל האם היו בי כוחות הנפש לגדל אותם? לא. וזה בסדר. גם לאנשים כמוני יש זכות קיום.
נ.ב. ותודה לד"ר אורנה דונת על שיעורים מעוררי מחשבה.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
לטורים קודמים של רננה:
מעגל הקסמים המרושע של חיים עם הפרעת אישיות גבולית
