ברוח הציווי “אַתְּ פְּתַח לוֹ” מהגדת פסח, שהוא בעצם ציווי על הנגשה שהקדים את זמנו, קבלו את “פופינס” (כן, כשם האומנת מהסרט) – פלטפורמת הסטרימינג (הזרמת מדיה בשידור חי) הראשונה בעולם המותאמת ספציפית לאוטיסטים.
בעולם זה, שבו כולנו צופים וצופות עם פלטפורמות מותאמות, איך זה לא קרה עד כה? אולי בגלל שדרוש איש מיוחד כגלעד פיקר, המייסד והמנכ״ל של “פופינס”, שניסה לראות את הדברים דרך עיניו של אחיינו האהוב. לפיקר יש, חוץ מאהבה רבה, גם ניסיון רב בתחום. הוא מפיק ויזם בעל ניסיון של למעלה מ-15 שנה בתעשיית הטלוויזיה, המדיה הדיגיטלית והמוזיקה.
“אני מכיר את האחיין שלי מאז שהיה בן חמש”, מספר פיקר. “הוא אובחן כאוטיסט, והוא מתקשר במילים בודדות, מצטט משפטים מסדרות טלוויזיה שהוא רואה, לא יוצר קשר עין וכו׳. עברנו יחד הרבה חוויות שאמורות לגבש, ליצור קשר אמיץ בין שתי נפשות, אבל מעולם לא נוצר בינינו קשר עין שמאשר לי שהוא יודע, למשל, שהיינו בים ביחד ותפסתי אותו רגע לפני שהתרסק על הסלעים.
” לפני שנתיים שמתי לב למשהו, לתבנית שלא נתתי לה תשומת לב בעבר”, ממשיך פיקר. “שמתי לב שהוא עדיין צופה בתוכניות טלוויזיה מצוירות לפעוטות, וכשמתחילות כותרות הסיום (הקרדיטים לתוכנית) הוא נעמד בהתרגשות מול המסך. נראה היה לי שהוא ברמת קשב מקסימלית. שאלתי את ההורים שלו לגבי העניין, והם אמרו שמאז ומתמיד הוא התרגש מהרולר וכותרות הסיום.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
ניסוי טלוויזיוני קטן
“חשבתי שזה יכול לנבוע מהתנועה של הטקסט, או אולי מהעובדה שהכותרות מסמלות עבורו סיום (אלמנט חשוב עבורו). החלטתי לעשות ניסוי קטן, בהסכמת ההורים: ליום הולדת 15 שלו ערכתי 25 דקות של קרדיטים: מקצועות ובעלי תפקידים של סרטי אנימציה נבחרים. שתלתי בתוכם ברכות וידיאו שביקשתי מבני המשפחה לשלוח. ביום ההולדת הוא לא גילה עניין מיוחד במתנות שקיבל, ואף אחד לא היה מופתע. ואז התחלתי להקרין את סרט הקרדיטים, ואי אפשר היה לפספס את התגובה. הוא נעמד מול המסך, מרותק, וצפה בכל 25 הדקות. היה קל להבחין שהוא מתרגש כשעולה ריבוע עם וידיאו לצד הטקסט ובן משפחה מוכר מברך אותו. אני לא יודע אם הטקסטים שהוספתי הגיעו אליו, למרות שכולם יודעים בוודאות שהוא יודע לקרוא ולכתוב.
“המון שאלות ומחשבות התחילו לצוף אצלי: האם בשיא הקשב שלו, כשהוא צופה ברולר, אני יכול ללמד אותו תוכן רלוונטי במקום טקסטים של שמות ובעלי מקצועות בסרט? או מה היה קורה אם הייתי שותל במקום הברכה ליום ההולדת וידיאו שמלמד מיומנות פשוטה – כמו איך לקפל חולצה?
“החלטתי לחקור את הנושא. חיפשתי מחקרים ופרויקטים שנעשו על צפייה בטלוויזיה אצל ילדים על הרצף, ובדקתי אם הופקו אי פעם תוכניות חינוכיות עבור ילדים ומתבגרים על הרצף. גיליתי שמעולם לא הופקה תוכנית עבור קהל הצופים הזה. זה הפתיע אותי. היו המון אפליקציות חינוכיות, אינטראקטיביות, שמלמדות כישורי חיים, אבל אפס תוכן לצפייה פאסיבית. מעולם לא נעשתה סדרת טלוויזיה שמכוונת ופונה לילדים אוטיסטים”.
מניסוי משפחתי לשיתופי פעולה בינלאומיים
הניסיון המשפחתי המוצלח התרחב לפיילוט נרחב ולשיתופי פעולה בינלאומיים, שהניב את החידוש הראשון של “פופינס” – פלטפורמת תוכן שמוזרמת לאוטיסט. הפלטפורמה, שמשתלבת בכל תשתית ומבוססת על אינטליגנציה מלאכותית, יוצרת פרופיל של הצופה האוטיסט הספציפי ומציעה לו תוכן שמתאים ליכולותיו ולהעדפותיו. חשוב לדעת שמטרת הסטרימינג היא לא רק לגרום הנאה לאוטיסט. ההנאה היא בעצם כלי בשירות מטרה אחרת: לקדם למידה ותקשורת, ולסייע במימוש הפוטנציאל של האוטיסט להשתלב בחברה.
החידוש השני של “פופינס” הוא בהנגשת התוכן הוויזואלי לאוטיסט בהתאם לרגישויותיו. אני, למשל, התנסיתי בתוסף הווידיאו הייחודי שמאפשר לשנות את אופן הצפייה בווידיאו בזמן אמת (כלומר, תוך כדי צפייה): לשנות את צבעוניות התמונה, להאיר אזורים מסוימים (ולהתמקד בהם), לשנות את התוכן המוזרם לתוכן מצויר. שיחקתי בכפתורים האלה בזמן הצפייה בקטע מסדרה שבה צפיתי בזמנו ב”כאן חינוכית”. בעבר, בזמן הצפייה, גלשתי בסלולרי במקביל לתכנים קצת ילדותיים בשביל לווסת את ההצפה החושית והתחושתית. זה לא פתרון טוב, אבל זה מה שהיה עד כה.
כפתורים לשליטה במציאות
נדמה לי שאוטיסטים, יותר מאנשים אחרים, מייחלים לכך שיהיו בהישג ידם כפתורים לשליטה במציאות הזורמת. אחרת, המציאות נדחסת בערוצי הקליטה ללא ויסות, ומהם מחלחלת לגוף ולנשמה וגודשת הכל בכאב ובסבל, עד קריסה פנימית וחיצונית.
העומס הוויזואלי והרגשי של המציאות הזורמת הוא כה גדול, עד שהוא לא “מתעכל” טוב אצל האוטיסט. אז בורחים לכמו-מציאות על מסך המחשב והטלוויזיה, וגם הכמו-מציאות זורמת ללא שליטה וגודשת עד כאב.
כשצפיתי כעת בקטע, הייתי כולי ממוקד בסדרה. שיחקתי איתה: בכפתור שממקד ומעמעם דברים, בכפתור שצובע את הזרימה בצבעים שנוחים יותר לעין רגישה כשלי, בכפתור שיוצר מעין הנפשה. הדרך של “פופינס”, שמלמדת לשחק עם הכמו-מציאות, היא אולי הפתרון לבעיה כולה, כשכפתורי השליטה בסטרימינג יופנמו כאסטרטגיית התמודדות בעולם החיצוני. המציאות מפחידה פחות ופחות כשיודעים להתמקד במקטע מסוים ולחשוב על אירועים חולפים לאט, תוך חלוקה לחלקים. אולי אפילו לחייך רגע מהמחשבה שזה יכול להיות קומיקס.
קישור להתנסות:
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
