מאת מלי לוי
כל אחד רוצה למצוא אהבה, לאהוב ולהיות נאהב, וכשזה קורה, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. אם נחשוב על זה רגע לעומק, אנחנו לא מתאהבים בגוף, אלא בנשמה, ביתרונות ובחסרונות ובאמונה שיחד זה שלם.
אז למה בעצם לי יותר קשה בחיפוש אחר אהבה? (האימרה “לי יותר קשה” היא רק דרך העיניים שלי, כן?) אני מסתכלת במראה ורואה מישהי עם מגבלה; לא את מה שבפנים, לא את כל המסע. בפנים, אני יודעת, יש כל כך הרבה, יש לי מה לתת, אני חלק ממשהו, ממישהו בעולם הזה.
יש לי מגבלה וכרטיס הביקור שלי הוא קצת אחר. קודם מסתכלים, נרתעים ולא תמיד ממשיכים לקרוא עד הסוף.
היה אחד שאהבתי באמת, שחשבתי שאיתו אני שלמה, ללא כל מגבלה, אהבת נעורים תמימה. חשבתי שהוא זה שיהפוך אותי ל”רגילה” בזמן שהוא לידי, שברגע אחד כבר לא אהיה שקופה.
הרגשתי “פרפרים” ואהבה עצומה, הרגשתי בבועה בלי שום מגבלה, חשבתי שדרכו כולם יראו אותי, ככה, “רגילה”. באמת ובתמים הרגשתי משוחררת, בזמן שחשבתי שאני מישהי אחרת. חשבתי שהכל כבר ישתנה, שאין יותר קושי, שיש איתי מישהו ושאין יותר “שוני”. ריחפתי על ענן, הייתי מאושרת, הרגשתי אהבה אחרת.
טעיתי, כמובן, גם הוא לא קרא עד הסוף, ונשארתי “לבד”. אבל יודעת שיש לי הרבה להעניק, שאין אף אחד שיהפוך אותי להיות “רגילה”, רק שלמה.
האחד הזה יגיע, אני בטוחה, עם או בלי מגבלה, אבל בפנים אהיה שלמה.
לטור הקודם של מלי:
תפסיקו להגיד לי “את צריכה להתפשר, יש לך מגבלה”
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
