היום שברתי שיא אישי. סביר מאוד, שבו זמנית גם התנפצה תקרת זכוכית איפשהו. לא הייתי לבד ברגעי הקושי הרבים ולא הייתי לבד ברגעי הניצחון על המוגבלות. הייתי חלק מצוות שעזר לי להתעלות על עצמי. המרצה היה לצידי, וחבריי לכיתה היו איתי, צילמו את הרגעים המרגשים ומחאו כפיים. כולנו הרגשנו שותפים להישג שוודאי ישפיע לא מעט על חיי המקצועיים בעתיד.
אומרים לי שבחרתי ללמוד מקצוע שלכאורה לא מתאים למוגבלות שלי. המקצוע מבוסס על דיבור רהוט, מושכל, ואני – בקושי מדבר. במקום לדבר, אני מקליד לאט, בסבל רב, באצבע אחת. אבל לא מתייאש. מצרף אות לאות, משפט למשפט, וכותב קילומטרים של תרגילים, מבחנים, כתבות.
והנה, אני מסיים שנה ראשונה של לימודים בפקולטה למשפטים בבר אילן.
“מה תעשה בבית המשפט?” שאלו אותי כשנרשמתי ללימודים, “איך יכול להיות עורך דין שלא מדבר?” פטרתי את השאלה בקלילות: אולי לא אייצג בבית משפט? אולי אקליד לאחרים טיעונים שהם יקריאו? אולי לא אהיה עורך דין אלא משפטן?
ההיסטוריה של משפטנים עם מוגבלות מתפתחת בארץ, במקביל לתודעת ההנגשה. הידיעה שקדמו לי אנשים אמיצים מאוד שחוו קושי כפול בלימודים (מחומר הלימודים ומאתגרים שמציבה המוגבלות) – מנחמת ומעודדת אותי. התכתבתי עם גיא אקוקה, עורך דין ופעיל חברתי כבד ראייה שגם כותב ב”שווים”; אני מכיר ומוקיר את אורטל רוזנברג מאיר, שהיא עורכת דין עם מוגבלות שמיעה. עורך דין ולדי גור ארי, שיש לו מוגבלות גפיים, עובד בחברת חשמל.
המשפט המבוים שלי
ועתה הגיעה שעתי למצוא את הפתרון לבעיה הקריטית של המוגבלות שלי. לשעה קלה אני עורך דין כבד פה ולשון שצריך לייצג לקוח בבית המשפט. לעזור לו להיחלץ מהאשמות הלא צודקות שטפלו עליו. מכיוון שאני אחד משלושת סניגוריו, ברור שהלקוח חף מפשע. זה רק עניין של זמן וחלקת לשון עד שהשופט יבין.
האירוע: משפט מבוים. זוהי מטלת הסיכום בקורס מיומנות כתיבה משפטית: משפט כמו-אמיתי, שבו הסטודנטים ממלאים את תפקיד התביעה וההגנה. הלקוח: פיקטיבי. אני מכיר אותו רק מנתוני המקרה שקיבלתי. הוא איטלקי, מומחה לפסטה, אמן חם מזג. זה עתה דחה צמד לקוחות שהציעו לו הצעה שנראית לו מגונה: להתעלל בפסטה שלו לכבוד הכיבוד בטקס החתונה שלהם. הם רצו לתבוע אותו.
נפשי נקשרה בנפשו של האיש הנרגן הזה. אני יודע שאמן אמיתי לעולם לא יסכים להתפשר על היצירה שלו. נשאלת השאלה: איך אני מגן עליו? האם אשתתף ממש במשפט ואדבר? אני לא מדבר חזק. אני לא מדבר ברור. אני לא מסוגל לאלתר דברים.
המרצה שלי, ד”ר ירון קטן, אמר שיקבל כל החלטה שלי, כולל אי מילוי המטלה. שאם אחליט להשתתף במשפט המבוים, הוא יקבל כל הנגשה שאבחר.
לעשות היסטוריה אישית, או לא
התלבטתי. מצד אחד, קצת מפחיד להיות סטודנט למשפטים במשפט מבוים, כשאתה אוטיסט המתקשה בדיבור, כשהדיספרקציה מלווה אותך בכל רגע בחייך. תופסת בגרונך, ובלשונך – ולא כמטאפורה.
אני לא מכיר אדם עם מוגבלות כשלי, שצלח את המשוכה הזו לפניי, גם לא בהקלדה. הקלדה, אגב, אינה פתרון טוב לנאום שלם, כי בית המשפט יתפזר לפני שאסיים להקליד. היעדר תקדים בנושא הנגשה עלול לעורר חרדה.
מצד שני – החירות הזו, חירות עצומה, להיות הראשון. אני לא מוגבל על ידי משהו שמישהו עשה. אני “עושה היסטוריה”, ולו גם היסטוריה אישית.
בעוד אני מהרהר בהנגשה, עמיתיי, אביעד ודניאל, ואנוכי, חיברנו כתב הגנה על ג’ורג’. כל אחד הגן עליו מנקודת מבט אחרת, כשהכל יחד מצטרף לטענה אחת: מה שמרשנו עשה הוא לא עבירה לפי חוק.
טקס קניית מיקרופון “מדונה”
כשחלקי היה מוכן, נפשי כבר נקשרה בנפשו הפיקטיבית של הלקוח הפיקטיבי ג’ורג’. התחלתי לתרגל עם אמא את הקראת הטיעונים שלי. זו עבודת פרך. עד שלומדים לצרף הברות למילה צריך כבר לעבור לשלב הבא: דיקציה, הטעמה. “אל תבלע מילים”, “אל תלחש”. הטקסט תוקן שוב ושוב בשביל לעמוד במגבלות הזמן המוקצב ויכולת ההקראה שלי.
אחר צהריים אחד התקיים הטקס החגיגי שבו הגבירו את קולי. טקס קניית מיקרופון “מדונה” ומגבר. בבית התקיימה חזרה ראשונה עם המיקרופון. הוא לא הפסיק לצפצף, עד שלמדנו לכוון אותו. להפתעת כולם, לא ניסיתי “לאכול” למיקרופון את הראש, למרות שהוא מוקם מול הפה שלי, כמו כוכב לכת הסובב את הפה. פשוט למדתי לכוון אותו כשנשמט קצת.
ואז התקיים המשפט. חילקתי לחבריי לכיתה את טקסט הנאום שנשאתי, מחשש שלא יבינו את ההקראה. הם שמעו אותי באוזניים, וגם בלב. גם המרצה שיבח אותי מאוד, בעיקר על האומץ. ג’ורג’, הלקוח הפיקטיבי, הודה לשלושתנו והלך להכין פסטה.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
