אני רוצה לשתף בתחושות העצב שאני חווה מאז התחילה המלחמה. ביום שבת ה-7 באוקטובר, שבו התחוללו הזוועות, עוד לא הייתי מודעת לגודל האסון שפקד אותנו. באותו בוקר גם סיפרו לי שסבי האהוב, שהיה כל כך קרוב אליי, נפטר ערב קודם. הרגשתי שאיבדתי חלק מעצמי.
לכך נוספה בהדרגה גם ההבנה על עומק האסון שחווינו. מעולם לא חשבתי שארגיש ככה. לא דמיינתי בחלומותיי ההזויים ביותר שתרחיש כה מזוויע עשוי להתרחש על אדמת ישראל.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
במאמר שכתבתי לאחרונה, שיתפתי בתחושת כוח שמביאה האחדות. לאותה אחדות, שבעיניי מאפיינת את הרוח הישראלית, יש גם השפעה על העצב שלי. בישראל אומרים – “כולנו אחים”, וכשאחים שלך נרצחים, זה מרגיש כאילו שרוצחים אותך. כמו דקירה עמוקה בלב.
אני יודעת שהרבה אנשים סביבי שותפים לתחושותיי, מהסיבה הזאת חשוב לי לשתף בדברים שעוזרים לי להתמודד. אחד הדברים האלה הוא לחשוב על היום שאחרי.
הנערים יחזרו לשמוח ולרקוד, החיילים ישובו לביתם
אני רוצה לשתף אתכם בחזון שלי ליום שאחרי, בו אנחנו נעמוד יחד על אדמה חופשית, נקייה מדם. אנחנו נשמח ונשיר ונדע שאנחנו יחד בטוחים ומשוחררים מטרור ומכאב. נהיה חופשיים מפחד ומשנאת אויבנו.
כמאמר המשורר, השמים מעלינו יחזרו להיות כחולים והציפורים שוב תעופנה בשלוות השמיים השקטה מבלי לחשוש. הכלבים ישובו לקשקש בזנבותיהם ויחדלו לרעוד באימה. צחוקם של הילדים ישוב וישרור בבתי הספר ובגני הילדים. נערות ונערים ישובו לרקוד ביערות מבלי לחוש אשמה. החיילים ישובו לחיק משפחותיהם, יפשטו את מדיהם ויחבקו את משפחתם. הורים יוכלו שוב לישון בשקט ולחלום חלומות של תקווה.
אני מבקשת מכם, שברגעי עצב וייאוש תחשבו על החזון שלכם ליום שאחרי ושתזכרו, שלמרות הנאיביות שאולי עולה ממנו, ביחד נפעל להגשים אותו.
