נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים
הסתדרות 480-100

עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיחדשותהשבוע הזה, אני קצת פחות נכה

השבוע הזה, אני קצת פחות נכה

למה אני אף פעם לא זורקת את טופסי ההרשמה של קייטנת איל"ן? הטור של ליהי צוברי

ליהי צוברי


אני לא מאמינה שעוד פעם הגיע הקיץ, וששוב שולחים לי את המעטפה הזו. למה אני אף פעם לא מתקשרת למשרדים כדי להגיד להם להוריד אותי מהרשימה? זה הרי לא רלוונטי. אני בת 29, מה קייטנת איל”ן? מה הקשר?

אבל כמה שזה נשמע מביך, כל שנה אני לא זורקת את הטפסים לפח. אולי בכל זאת אשנה את דעתי. לזרוק את הטפסים זה לנתק את הקשר עם המקום הזה סופית, וכנראה שאני לא באמת מסוגלת.

אפילו התאהבתי במדריך אחד, אבל זה כבר עניין לטור אחר. צילום המחשה: דיפוזיטפוטוס

מחנה איל”ן זה המקום הראשון שבו הרגשתי שווה בין שווים. היום, כשאני חושבת על התקופה הזאת, דבר ראשון עולה בי חיוך. אני לא אשכח איך ערב לפני היציאה למחנה הייתה ניצתת בי מעין התרגשות כזו מיוחדת. השבוע הזה, אני קצת פחות נכה.

מרגע שגלגלי הכיסא שלי נחתו בשער היישוב, הרגשתי איך הלב שלי מתרחב. הנה חבריי הוותיקים, במקום שבו אנחנו נפגשים לשבוע שיא שמסכם פעילות שנתית שלמה. פעילויות קבוצתיות, סדנאות, מופעים, וכמובן הרבה בריכה ומים.

המוזיקה נשמעת מרחוק, מקבלת את פניי בחיבוק גדול, ושואבת אותי פנימה אל תוך הקסם הזה. הוא מתרחש דווקא בדברים הקטנים: במפגשים האמיתיים, בשיחות אל תוך הלילה, בהומור ובכיף המשוחרר מפחדים וממגבלות. יש שם יכולת להיות יחד באמת, בלי מסכות, ובתוך כל זה אי אפשר בכלל להבחין בין חניך למדריך. אפילו התאהבתי באחד, אבל זה כבר עניין לטור אחר.

האוויר של הקיץ מכווץ לי את הלב בגעגוע. זו לא רק נוסטלגיה.יש בי כמיהה אמיתית להגיע לשם. אני ממש יכולה לעצום את העיניים ולחוש בריח המקום, ויחד עם זאת אני מרגישה מטופשת.

למה אני מתגעגעת לכל הרוחות? הרי מי שעושה את המקום זה האנשים, והאנשים עצמם, כלומר חברים שלי, ברובם כבר נשואים, חלקם הגדול עם ילדים. כולנו התקדמנו. גם אם אני אלך, הם כבר לא יהיו שם. אז מה מונע ממני להתקדם הלאה, ליצור חברויות חדשות? אני צריכה לנסות לחפש את התחושה הזו במקום אחר.

לכאורה, הגשמתי את רוב המטרות שהצבתי לעצמי בילדותי. אני בחורה עצמאית, משכילה, עומדת לסיים תואר, עובדת על תסריט, בזוגיות. מה אני עוד רוצה?

אני כותבת את הדברים האלה, ובאותה נשימה צפה ועולה לעיניי שוב התמונה של כולנו יחד, ואני לא מצליחה להתנתק מזה. אף פעם, בשום מקום אחר, לא הרגשתי שרואים אותי מעבר לכיסא הגלגלים כמו במקום הזה.

כולנו מתגעגעים, כל הזמן. אין מה להילחם בגעגוע הזה, אבל צריך לשמור שהוא לא יתקע אותנו מאחור. זה שדברים כאלה היו בחיים שלי, רק מזכיר לי שהם אפשריים, ושיש לי את היכולת ליצור אותם שוב מחדש. אני פותחת את המעטפה ותולה את הטפסים על לוח המודעות. עד לשנה הבאה.

טורים קודמים:

אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אליך

“החברים הנכים שלך תקעו אותי בפקק”

רבות הדרכים לאהוב את השבת

מה אני יותר, מתנה או עול?

מייסד "שווים", בעל 20 שנות ניסיון בעולם העיתונות. שימש כרכז הכתבים של ”ידיעות אחרונות“, עורך המוסף הכלכלי ”ממון“ ועורך התוכנית ”חדשות הבוקר“. בעל קשר אישי לקהילת המוגבלויות: בנו הבכור אוהד הוא אוטיסט.

כתבות אחרונות