מאת רלי פיזנטי
כתיבת טורים, בדומה לעבודת העיתונאי, הפוליטיקאי או כל נושא תפקיד ציבורי אחר, אשר אמור לשרת בדרך זו או אחרת קבוצות חברתיות, כרוכה, לדעתי, בכשירות נפשית לביצועה באופן מיטבי. נניח לרגע כי עליי מוטלת המשימה להעיד על עצמי ככשיר או לחלופין לא לכתוב טורים, לאיזו מסקנה אגיע?
התשובה לכך לא נמצאת בכוונותיי הטובות, כי אם בנקודות החולשה הרבות הקיימות מעצם היותי בן אדם. כמו כולם, גם אני חשוף למצבים חברתיים שיכולים להכעיס ולהוציא אותי משלוותי, עד כדי שימוש בתנועות ידיים, צרחות ואמירת דברים לוחמניים ותלושים מהמציאות. מנגד, לימדתי את עצמי לרסן ולעכב סיטואציה שכזו על ידי מיתון החשיבה היוצרת תגובות שכאלה ודחיית סיפוק התגובה, כך שאוכל לעשותה באופן ראוי.
שימוש באמפתיה זו אמירה יפה, אך מאחוריה יש הרבה עבודה על מנת להבין מצבים חברתיים שונים ולהתאים להם חשיבה שכזו. גם כאן אין שלמות. להיפך. משום שאי אפשר להביע אמפתיה כלפי כולם, אולי כן ניתן לאיים, להכעיס או להשפיל פחות את הנותרים. כאן, למעשה, אני נדרש להשתמש ב“פה רך”, רעיון עליו כתבתי בעבר, ולהמיר התנצחות בדיאלוג. זאת, תוך הבנה שלצד השני יש דעה המחייבת אותי להקשיב, לחשוב ולווסת את תגובתי החריפה בזו השומרת על הדיאלוג, עליי ועל הזולת כיסוד אנושי.
הואיל וכך, מצופה ממני להעיד כי אני כשיר באופן מותנה לכתוב טורים ולבצע תפקידים חברתיים. בעדות זו אני לא לבד. אני חושב שמצופה מכל עיתונאי, פוליטיקאי או בעל תפקיד חברתי אחר להעיד על עצמו עדות זו, ולמלא ביושרה את ההצהרות הנדרשות לשמירת אותה כשירות נפשית, תוך הכרה בזולת כיסוד אנושי. יסוד אנושי אינו אויב!
תפקידה של כנסת ישראל הוא לדאוג לתפקוד תקין של מוסדות הממשל ולייצוג כלל אזרחי ישראל בעלי זכות ההצבעה, הרוצים להיות מיוצגים ולתרום לעיצובה החברתי. כיסודות חברתיים, אני רואה בבעלי זכות הבחירה גם כמעבידים של הנבחרים. כשירותה הנפשית של אותה כנסת תלויה ביכולתה לראות זאת. על הכנסת להבין כי הקואליציה היא רק חלק מהעם, בדיוק כמו האופוזיציה, ולכן צריכים להיות כללים ברורים המכירים בקיומן באופן הדדי. מכאן גם שלא ניתן לאחוז בתפיסות ניפוי כלפי בעלי זכות הבחירה, ולכן יש מקום ללמידה על תופעה פסולה זו וההשלכות המסוכנות שהיא מייצרת.
ביסודה, מנהיגות מקרינה בהתנהגות על בוחריה, המעביד, העם. אין לי ספק שלקללות ואמירות פוגעניות ומתריסות אין מקום, לא להן ולא למשמיעים אותן. הרי זו אלימות מילולית, אלימות לכל דבר, המשבשת חשיבה הגיונית והופכת קבוצות חברתיות לאויבים על לא עוול בכפן. כן, זה חלק מתפיסת הניפוי המסוכנת. הייתכן שכנסת ישראל תציע לאזרחיה להיות אלימים, ובכך לפתור את בעיותיה? הייתכן כי לא כל בעלי זכות הבחירה ראויים להצביע, וכי הכנסת היא המעביד ולא העם? האם לא ראוי להפוך זירת קרב לזירת התקרבות?
נכון, נבחרי הכנסת מציגים עצמם כמנהיגי העם, אבל רואים בבעלי זכות הבחירה כשני עמים לפחות, וכאויבים. לכן, לא מעט מחברי הכנסת אינם עונים להגדרת מנהיגות, גם אם חלקם מתיימרים להנהיג. לדעתי, לכנסת כשלם השווה לסכום חלקיו אין כשירות נפשית להנהיג את בוחריה. כשירות זו תלויה בניסוח והצהרת מנהיגות ויישומה בהתאם לכללי התנהגות המאפשרים תקשורת חברתית נאותה, והמתחשבים בגיוונם של בעלי זכות הבחירה על בסיס שוויון ייצוגי וחלופי, כהגדרתי.
שמירה על הדמוקרטיה מחייבת, ממש עכשיו, נקיטת מהלכים מעשיים. למשל, קביעת כללי שפה והתנהגות המחייבים, כפי שהצעתי, הקשבה, חשיבה וקבלת החלטות המבוססת על כבוד ושיתוף פעולה. בנוסף, לדעתי, ראוי שתוקם ועדת אתיקה חיצונית, המייצגת את הקבוצות החברתיות בעם ומורכבת מאנשים פשוטים, כי לרובם יש את מה שחסר אצל חברי כנסת רבים – מפגש חברתי עם אנשים אחרים בגובה העיניים. אם לנבחרים היה את הדבר הזה, כנראה לא היינו עדים לביזיון ולאובדן הכשירות הנפשית בכנסת.
למפלגת אופוזיציה, כך אני חושב, אסור להתנגד לעצם קיומה של הקואליציה, אלא לאזן ולשמור על דרכה בחשיבה נגדית. חשיבה נגדית היא חשיבה מעמיקה שיש בה עשייה נכונה המאחדת את הכנסת, בהיותה שילוב רבגוני בדרכים ובתפיסות. חשיבה כזו מאפשרת לשמור על זהויות עצמיות וחברתיות, לתת מקום לחילוני על גווניו, לדתי על גווניו, לערבי על גווניו וכן הלאה.
הכותב הוא אדם עם אספרגר שאובחן בעשור האחרון, ומאז עוסק בהתפתחות אישית דרך חקירת תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל, תוך שימוש בחשיבה חישובית. כרגע עוסק בפיתוח, הבנה והגדרת המושג משוואות חברתיות על בסיס תקשורת באמצעות מכנים משותפים.
לטורים קודמים של רלי פיזנטי:
איך למדתי, כאדם עם אספרגר, לפתח אמפתיה לאחרים
מה היה קורה אם ילדים היו לומדים מדע לפני תנ”ך
