צריך לומר גם את זה: אחד הדברים המפחידים בחוק “אמצעי הגנה” שבא “להגן” על האדם עם המוגבלות “מעצמו” על ידי “עזרי הגנה” ככפיתה וריסון, הוא שהחוק, בנוסחו זה, הופך את החשיבה הקיימת בנושא מוגבלות. הוא משנה את הסטטוס קוו החברתי בנושא. מוחק שנים של התקדמות והישגים. מחזיר אותנו מהמאה ה-21 למאה ה-18.
מעטה התרבותיות הדקיק שבו מתכסה החברה מאז תקופות חשוכות הולך ומתפורר. אנחנו חברה שבה יש חוקים נגד התעללות בחסרי ישע, כמו בחברות מתקדמות בעולם המערבי. כבר לא מכניסים אדם לצינוק רק כי הוא נראה אחרת ומתנהג אחרת. כבר לא מרביצים לאנשים “שונים” ומנתחים אותם באכזריות. מי שעושה דברים כאלה נענש. וזה לא נעשה מטעמי חסד אלא בצו חוק.
ופתאום, מישהו במשרד הרווחה התעורר, גירד את פדחתו וחוקק חוק שמשמעותו: נגמרה החגיגה. די, נמאסתם. אתם – המחלה, ולנו יש תרופה – עונש על “התנהגות רעה”.
החיים הם הישרדות. ג’ונגל!
החברה שלנו היא לא אידיאלית, אבל היא חברה שצעדה עם הזמן והתחילה להפנים את הרעיון שלא מענישים אנשים על התנהגות שנובעת ממוגבלותם. זה רעיון שקשה לקבל, כי מול הזכות של אדם לא מדבר לצעוק כשרע לו, ניצבת זכותו של הזולת לשקט במרחב הפרטי והציבורי. אדם נדרש להתאפק, לספוג את הנזק מההתנהגות הזו, לא כי הוא שייך לעדת מלאכים, אלא בשם ערכים חברתיים וחוקים שלא מרשים אלימות כלפי חסר ישע.
סדרת החוקים הפוגענית: ממתן רשות מיידית להתעלל בחלש כשהוא מפגין מצוקה ועד מתן נשק בידי יותר אנשים – תיגמר ברע. דמיינו אדם שנושא נשק ברישיון המתעורר משנת הצהריים בגלל שכן עם מוגבלות, בחור בן 24 שמתנהג כבן 4. כרגע הוא מיילל וצורח במשך חצי שעה בגינה הציבורית. הוריו מנסים להרגיע אותו – לשווא.
האדם החמוש נזכר בתיקון לחוק שירותי רווחה, זה שכולם שוכחים שהוא עוסק בכלל במקבלי שירותי רווחה בכל מקום וכל הזמן, ולא רק בהוסטלים, דורך את נשקו ו…
מישהו במשרד הרווחה חושב שאנחנו מפונקים מאוד וזקוקים לריסון. היה לו חשוב לשדר לנו את המסר שהחיים הם לא תרפיה אלא הישרדות. ג’ונגל! הזולת הוא לא המטפל החומל שלכם. אין כזה דבר “התנהגויות שנובעות ממוגבלות” או “ממצוקה שקשורה למוגבלות”. הן לא ערך מוגן ש”אסור להכחיד אותו”.
עונש על התנהגות
החוק מוסיף ואומר: אתם יכולים להתנהג יפה, לפי הפרוטוקול. ההתנהגויות שלכם הן חוסר קבלה של הנורמה התרבותית בה אנו חיים. אנחנו נעניש אתכם על כך ואתם תלמדו. תהיו מחונכים. אחת מצורות הענישה היא הרחקה מהחברה. השנייה היא “לרסן” הרחק מהעין. לא צריך להיות בהוסטל בשביל לקבל “ריסון”. לפי החוק, שמעט מדי אנשים קראו, אין מניעה “לרסן” באמצע הרחוב.
מבחינה מוסרית, החברה לא יכולה להעניש אדם על מה שהוא למד במוסדות שאליו שלחה אותו. צרחות, למשל, עשויות להיות הרגל שנרכש על ידי חיקוי; הרגל התנהגותי שנלמד ללא כוונה. במוסדות חינוך מיוחד או מוסדות שיקומיים שאינם טובים מתחילה שרשרת של צרחות או של התנהגויות אחרות לא נורמטיביות, שאליה נסחף חצי חדר. ברגע שאתה לומד מהחבר שליד לצרוח, להרביץ, לירוק – קשה מאוד להפסיק. צרחה, למשל, היא סוג של גרייה קולית. אפשר לצרוח במשך שעות. אנשים נותנים לך כל מה שאתה רוצה בשביל שתשתוק. אז מי אשם: האדם שלמד לצרוח, גם בגינה ציבורית, או המוסד שבו הוא למד את זה?
המגמה המסתמנת היא רעה ויש לעצור אותה. לא במקרה נתלה התיקון הזה בחוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות התשפ”ב-2022. חוק שירותי הרווחה היה אמור להוביל מגמה של אל-מיסוד: מעבר מחיים במוסד לחיים בקהילה. למעשה, החוק לא תומך במגמה זו אלא משרטט מסלול ביניים: מעבר ממוסד גדול למוסד קטן. לפתרון הזה יינתנו ליווי, הכשרה ומשאבים נוספים. זה הפתרון לאנשים שנעשה להם עוול היסטורי, שנשלחו למוסדות איומים ונוראים, הרחק מהעין. מקרים קיצוניים של אנשים בתפקוד נמוך.
חוק שפותר בעיה של מיעוט
ומה יקרה לשאר? החוק שותק. אדם “בתפקוד נמוך” שלא רוצה ללכת למוסד כלשהו או אדם “בתפקוד גבוה” שרוצה לחיות בקהילה וזקוק למעטפת תמיכה – צריך להיוולד מלכתחילה למשפחה עשירה מאוד ובעלת קשרים. כזו שיכולה לגייס כסף, לבנות “בית משותף” בתמיכת רשויות ונדבנים, או מלכתחילה מסוגלת להעניק דיור ולממן שירותי מטפל. מה שהיה הוא שיהיה כי החוק שלו פיללנו נחקק כדי לפתור בעיה של מיעוט ולא של הרוב.
חוק “אמצעי הגנה” רק “סוגר פינה”. אוסף את שארית האנשים שמתעקשים לחיות בחברה ולעיתים סובלים מאוד – ומעניש אותם על התנהגויות מצוקה. נותרנו לנפשנו. אם אנחנו לא במצב גרוע באופן קיצוני או במצב טוב להפליא, החוק ובית המשפט לא ייטיבו איתנו במיוחד. חוקקו את חיינו מעל לראשנו.
רפואה שלמה לכולנו.
