מהעיניים שלה:
עוד “בליינד דיי” בפתח (מחר, ה-6.6). הרביעי שלנו מאז שנווה נולד. וכל שנה ההתלבטות הקבועה מה נעשה הפעם, אם בכלל?
בשנים האחרונות הפכתי לצינית כלפי כל ימי המודעות למיניהם. יום אחד בשנה שהוא הפנינג של מודעות. כולם נרתמים לחגיגה, החל מהתקשורת ועד לעסקים ומותגים, ארגונים וחברות. לכולם פתאום מאוד אכפת מאנשים עיוורים ולכולם חשוב לקחת חלק ביום הזה.
שאלה לי אליכם: מה קורה ביום שאחרי? האם באמת נעשה שינוי מהותי בתפיסה שלכם? בעלי עסק, האם חזרתם אל אותו מועמד עם לקות ראייה וקיבלתם אותו לעבודה? רשויות, חברות וארגונים, האם וידאתם שהשירותים שלכם מונגשים כראוי לאנשים עם לקויות ראייה? התשובה היא שככל הנראה לא. או לא מספיק.
אני לא תמימה ויודעת שבמציאות שבה יש תחרות מאוד קשה על הרייטינג ועל תשומת הלב של כולנו, וכן, גם על תקציבים, מזל שיש לפחות יום אחד בשנה שמוקדש להעלאת מודעות. אבל אותי יום בשנה לא מספק. אני רוצה יותר מזה.
אנחנו רואים מה קורה סביבנו. למרות שבשנים האחרונות המודעות לקבלת השונה והאחר עלתה, עדיין יש לנו, כחברה, עוד דרך ארוכה לעבור. לצערנו, אנחנו עדיין נתקלים בסיפורים כמו אותו מקרה של נער צעיר שסורב להיכנס לפיצרייה בגלל כלבת הנחייה שלו.
לכן, כבר ביום שנווה נולד מתי, בעלי, ואני ידענו שאנחנו רוצים לספר את הסיפור שלו. אנחנו נחשפים, מתראיינים, מעבירים פעילויות במקום העבודה שלנו, בשכונה ובבית הספר של אביגיל, אחות של נווה. אנחנו מוכנים להגיע ולדבר עם כל מי שרק מוכן לשמוע על ההתמודדות שלו. כי אנחנו מאמינים שאם ננגיש את הסיפור של נווה, כולם יראו שעל אף כל האתגרים איתם הוא מתמודד, הוא בסך הכל ילד רגיל.
יש לו את הרצונות שלו, המשחקים שהוא אוהב, הכעסים והצחוקים שלו, בדיוק כמו כל ילד אחר שאתם מכירים. אולי ככה החברה שלנו תהפוך למכילה וסובלנית יותר. אולי ככה לא נשמע יותר על מקרים בהם עיוורים לא מורשים להיכנס למקומות או מודרים מהסביבה. אולי ככה, כשנווה יגדל ויגיע זמנו להשתלב בחברה, השילוב יהיה חלק וקל יותר.
אז במחשבה שנייה, אולי בכל זאת צריך את ה”בליינד דיי”, עדיין. בשבילנו, בכל מקרה, ה”בליינד דיי” מגיע כל יום, כל השנה.
מהעיניים שלו:
אמא, מה זה “בליינד דיי”?
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
לטורים הקודמים של מיטל סמדג’ה סיבר:
נכנסתי לאוטו והתחלתי לבכות. דווקא בפורים
הרופא אמר: “נווה עיוור בשתי עיניים, אין איך לעזור”
נווה עיוור, אבל הוא לא מסכן וגם לא קורבן
טור חנוכה: ניסים קטנים בחיים של אמא לילד עיוור
אבל רגע, גם אחות של נווה צריכה אמא ואבא
מה יותר קשה? להיוולד עיוור או להתעוור באמצע החיים?
לבלוג של נווה בפייסבוק >>> https://www.facebook.com/navethatsallabout
