הגעתי לשלב הבא בשרשרת השיקום – המחלקה הנוירולוגית. המחלקה הזו היא מאין בית ספר לחיים שמטרתו ללמד אותך איך לחיות בתור אדם נכה, עם כל המשמעויות של זה (ויש לא מעט כאלו, מסתבר). זה הרגיש קצת כמו לעלות לכיתה א'. עם הזמן התחלתי להיתקל בסיטואציות חדשות ולא מוכרות, ובדיעבד אני יכול להגיד שזו הייתה תחילתה של התקופה המשמעותית ביותר בשיקום שלי, תקופה שתטלטל אותי, שתכאיב לי, שתדאיג אותי – ובעיקר שתגרום לי להבין שמשהו גדול מאוד בחיים שלי השתנה.
אחד הדברים שמאפיינים את מחלקת השיקום הנוירולוגי הוא סוג של תפיסה או גישה כלפי המטופל, שעיקרה להתייחס למטופל כאדם שצריך "לנרמל". זה אולי לא נשמע הכי טוב, אני יודע, אבל המטרה היא לגרום למטופל לחזור ולתפקד כמו כל אדם אחר, כמה שאפשר ועם מינימום עזרים. כל הצינורות (או רובם לפחות) נשלפים ממקומות שונים בגוף. כלומר, אתה נושם לבד ואוכל באופן אקטיבי ולא מוזן על ידי זונדה. פתאום אתה נזכר שלאוכל יש טעם, ואיך אומרים – עם הטעם בא התיאבון.
פנטזיית ההמבורגר
הרגשתי שזה בדיוק הזמן לממש את הפנטזיה שלי על המבורגר עסיסי. זו הייתה פנטזיה שהתרוצצה בראשי בחודשים האחרונים. לא הספקתי לבקש, ותוך דקות ספורות היה מול הפרצוף שלי המבורגר ממש כמו שדמיינתי. אמא החזיקה את ההמבורגר עבורי, ואני נגסתי בו כמי שמוכן להתענג על כל חלקיק וחלקיק. נגסתי, בלעתי וכלום לא קרה. לא היה שם את הקסם שלו המתנתי כל כך הרבה זמן. אז עוד לא הבנתי שחלק מההנאה מהאוכל היא היכולת לעשות את זה לבד, כלומר לתפוס את ההמבורגר או הפיתה בשתי ידיים, לדפוק את הביס, ולתזמן את שאר הביסים בקצב שלך, מבלי לבקש ממישהו אחר שייתן לך.
זו משימה כמעט בלתי אפשרית ליהנות מאוכל כשמישהו מאכיל אותך. זה איכשהו תמיד נגמר בזה שאתה כמעט נחנק (כי הקצב מהיר מדי) או שאתם משתעמם (כי הקצב איטי מדי), ועוד לא דיברנו על העובדה שהפנים והחולצה תמיד, אבל תמיד, מתלכלכים בהגזמה.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
ממאוזן למאונך
דבר נוסף שהייתי צריך להיגמל ממנו במסגרת הפורמט של מחלקת השיקום הייתה השכיבה האינסופית במיטה. כבר כמעט שלושה חודשים רצופים שאני שוכב במיטה, ובוהה בעיקר בתקרה ובתאורת הניאון שאמורה להאיר את המקום הזה, שלעיתים מלא ברגעים של חושך. תהליך ההקמה מהמיטה היה צריך להתבצע בשלבים, כדי לתת לגוף להתרגל לשינוי שחל בו.
מאחר ושכבתי כל כך הרבה זמן, כל שינוי בתנוחה של הגוף גרמה לשינוי מהיר בלחץ הדם, מה שגרם לי פעמים רבות להתעלף. כדי להרגיל את הגוף, בשלב הראשון העבירו אותי למיטה שיש אפשרות לקשור אותי אליה, ולהעלות בהדרגה את השיפוע שלה עד למצב של עמידה מוחלטת. כל התהליך הזה קורה בהדרגתיות, ונפרס על גבי ימים. בכל פעם מרימים עוד קצת את השיפוע, וכשהייתי עומד להתעלף היו מורידים אותי.
בפעמים הראשונות בהן התעלפתי, זה היה מפחיד. עד אז לא ממש הכרתי את התופעה הזאת, וכשזה קרה, לא ממש ידעתי בכלל מה קורה לי. הקולות מסביב מתחילים להיעלם, והראייה מתחילה להיות מטושטשת. זה נראה כאילו מישהו לאט מכבה את האור. אני חושב שמה שבעיקר מאוד הפחיד אותי זה חוסר השליטה במה שקורה איתי. בהמשך כבר ידעתי לזהות ולהבין מה קורה, ומה עומד לקרות, אז יכולתי להכין את עצמי ואת הסובבים לקראת הבאות – ובעיקר לבקש שירימו לי את הרגליים כדי שזרימת הדם לראש תחודש.
הפתעות נוספות
אחרי שהגוף שלי התרגל לעבור ממאוזן למאונך, הייתי מוכן ומזומן לעבור לשלב הבא. האמת היא, שלא ידעתי מה השלב הבא. כשהכניסו לחדר בפעם הראשונה את כיסא הגלגלים, הייתי בהלם. לא כל כך הבנתי מה קשור עכשיו כיסא גלגלים. זה היה נראה לי הזוי, והאמת, קצת מפחיד. כיסא גלגלים זה משהו כזה של אנשים חולים או זקנים, מה בדיוק מצפים שאעשה איתו?
הצוות הרפואי לא השאיר לי הרבה ברירות או זמן לעכל את הסיטואציה. עוד לפני שהבנתי מה קורה, תפסו אותי שני אנשי צוות, הניפו אותי באוויר, והושיבו אותי על הכיסא. אני יושב שם על הכיסא, ולא מצליח לעכל בכלל את העובדה שלפני שלושה וחצי חודשים בלבד התרוצצתי לי על פסגות ההרים בנפאל, ועכשיו אני יושב על פאקינג כיסא גלגלים ונראה כמו רובוטריק.
הרגל שלי לפתע החלה לקפץ לה באופן לא רצוני, כאילו הייתי מתופף בלהקת רוק. הרעד הזה שהתחיל בקפיצת הרגל השתלט לי על כל הגוף, ולרגע הרגשתי כאילו מישהו אוחז אותי ומטלטל. הרגשתי כמו הבובות האלו שמניחים על הדשבורד של האוטו, והן מנענעות את הראש שלהן באופן קצוב ובלתי רצוני. אני מנסה להבין מה בדיוק קורה לי אבל אני לא ממש מצליח, כזה עוד לא היה לי.
אחת האחיות ניגשה אליי, הפעילה קצת לחץ על הברך שלי, והפסיקה את הרעד. "זה בסדר, אין לך מה לדאוג", היא אומרת. "קוראים לזה ספאזם, וזה נפוץ מאוד בפגיעות נוירולוגיות". "יופי", אמרתי לעצמי, עוד משהו שאצטרך להתמודד איתו…
הטורים הקודמים בסדרה
פרק 1 – אמרתי לאבא: “אולי עדיף שהתאונה הייתה נגמרת אחרת”
פרק 2 – בלי נשימה: בבית החולים נזכרתי ביום הראשון בהודו
פרק 3 – כלום לא מקרי: המפגש בהודו שישנה לי את החיים
פרק 4 – הוויפאסנה שנכפתה עליי גרמה לי להיזכר באהובתי
פרק 5 – הרופא הסתכל עליי וחשב: “אין לו מושג מה מצפה לו”
פרק 6 – רק כשנתקעתי במדבר בהודו – למדתי לשחרר באמת
פרק 7 – הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאי אפשר לעכל
פרק 8 – וראנסי גרמה לי להבין את ההבדל האמיתי בין חיים ומוות
פרק 9 – התחלתי לאבד את הנאות החיים, אבל למזלי הייתי שמח
פרק 10 – למרות כל הכיף שעשיתי: למה החלטתי לעזוב את הודו?
פרק 11 – השאלות שאסור לשאול אדם שמאושפז בבית חולים
פרק 12 – השעות האחרונות לפני הטרק ששינה לי את החיים
פרק 13 – הרגע בו הבנתי שלנשום היא לא פעולה “פשוטה”
פרק 14 – איך למדתי לחשוב מחוץ לרגע? נסו את השיטה הזו
