ראיתי עכשיו סרט על בחורה שמחולק לשני חלקים. שני תרחישים אפשריים. כלומר, שני נתיבים שבהם החיים יכלו לנוע. כל כיוון מוביל לצורת חיים ולסיטואציה אחרת. מבחינתי, זה היה סרט ממש חמוד, מרגש וקליל…
אבל הסרט הזה משך אותי לכיוון אחר לגמרי. מה היה קורה אם הייתי “רגילה”? איך הייתי נראית ואיך היו נראים חיי? מה הייתי אוהבת לאכול? מה היו התחביבים שלי? איך הייתי מתלבשת או מסדרת את השיער? ובעיקר – איזה מין אדם אחר הייתי, פנימית וחיצונית?
איזה מסלול חיים הייתה בוחרת לי ה”רגילה”, שקמה בבוקר לחיים “רגילים” – בלי משלבות ועם המון דיבורים ומילים? איזה מין אדם הייתי – שקטה ומופנמת או אולי קולנית ומצחיקה (תרחיש אפשרי יותר כי בדיוק כאלה הן האחיות שלי)? האם היו לי הרבה חברים? האם היה לי חבר או אולי הייתי כבר נשואה?
איזה מחשבות היו עוברות לי בראש? במה הייתי עוסקת? ואילו חוויות חיים היו מלוות אותי? מה אכפת לי לדמיין? מתחשק לי. לא חושבת שהעניין דווקא יעורר בי הרהורים נוגים.
אצלי בראש אני מדמיינת את עצמי כעיתונאית חריפה ומצחיקה. יש לי שיער תלתלים קצר. אני אחת כזאת שיש לה מלא חברים וכולם תמיד מבקשים את דעתה, ויש לי מילה או משפט לומר על כל דבר, שהרי אני תמיד תמיד מביעה עמדה או מתייחסת ויודעת מה להגיד על כל נושא.
מניחה שאני מתגוררת כרגע עם חברה טובה, חברת ילדות כזאת שכולם אומרים שאנחנו דומות ושאנחנו עושות הכל ביחד. כמובן שיש לי חבר, גם הוא עיתונאי. אולי נתחתן ואולי לא. קצת מוזר, אבל נדמה לי שנבחר שלא להוליד ילדים, כי גם בפנטזיות שלי אני מעדיפה שלא.
עם כל הקשיים, תודה שזו אני
מוזר, לא? לדמיין חיים שאין לי. עוד יותר מוזר להיות מישהי אחרת לגמרי. כשאני מדמיינת את זה אני נהיית עצובה, אבל לא מהסיבות הברורות, אלא משום שאני מבינה שללי האחרת יהיה גם “חור גדול” – היא לא תכיר את כל האנשים שאני מכירה היום, ולא תחווה את חוויות החיים שחוויתי עד כה.
היא/אני לא תדע כמה טוב יש בבני אדם וכמה אנשים יודעים ויכולים לעזור ולשנות. היא תפספס את הכרת התודה לשקט ולמילים. אני לא אהיה אני.
חזרתי למציאות. אני חוזרת לחיים שלי, של לי. אני מחייכת כי אני מבינה שלמרות הקושי ולמרות שאני ממש שונה, אני זאת אני. השגתי המון ועשיתי לא מעט. לי “הרגילה”, כמוכם, תפספס כל כך הרבה דברים, ולא רק היא – כל מי שסביבה. כלומר, כל מי שסביבי, כל האנשים שאולי בזכותי למדו בעצמם שיעור לחיים ושלימדו אותי כל כך הרבה.
עם כל הקשיים. תודה שאני זאת אני.
וגם אתם, חישבו כמה מזל שיש לכם את עצמכם, כי כל חוויה שאנחנו עוברים, כל נתיב שאנחנו בוחרים או שנקלענו אליו, תורם, עושה ומייצר בסופו של דבר את מי שאנחנו, כולנו. לא משנה מי אנחנו, משנה מה אנחנו עושים עם מה שיש לנו. כל אחד ואחת עם שלו. מילה של לי.
לטורים קודמים של לי נווה:
שיניתי את שמי כדי לאזן את החיים
איך זה מרגיש כשהחיים שלך הם קרב אחד גדול
