החורף חלף, חוסר האונים שלי הלך וגבר אחרי הניסיון שלא צלח עם האסקטמין, ובמהלך הימים שיבואו אני נחשפת לעוד גילויים מבעיתים שמבהירים לי כי אני בעיצומה של מחלה דיכאונית רצינית.
ואז עלו לראשונה המילים “נזעי חשמל”.
ידעתי כמובן על קיומו של הטיפול, אבל מלכתחילה הטלתי עליו וטו. התנגדתי אפילו לשמוע פרטים על אודותיו. ביקשתי ממטפליי במרפאת רמת חן שלא יעלו בדעתם להציע לי אותו. הבהרתי שמבחינתי זו תהיה חציית גבול, קו אדום שעורר אסוציאציה לסרט “קן הקוקייה”. טיפול עם יחסי ציבור גרועים, שבשמו העממי נקרא “מכות חשמל” או “שוק חשמלי” או “הלם חשמלי” לפני שהוחלף במילה הבלתי מובנת “נזעי”. מה לעזאזל פירוש המילה נזעי?
אך כשהבנתי שהמאבק שלי מעלה חרס ומותיר אותי מפרפרת במציאות שהולכת ונעשית בלתי אפשרית, נתרציתי להטות אוזן לאפשרות של קבלת הטיפול שנחשב מבחינתי “ייהרג ובל יעבור”.
“הטיפול הזה הציל את חיי”
איך השתכנעתי? באותם ימים התפרסם במוסף “גלריה” של עיתון “הארץ” ראיון שערך עימי הילו גלזר, ובו דיברתי בגלוי על הדיכאון והיותו ארוג בחיי היצירה שלי. הראיון התקיים לרגל הוצאתו לאור של ספרי החדש – ספר שנכתב טרם התפרצות הדיכאון המז’ורי הנוכחי ונערך ועודכן על ידי חברי הטוב א’.
למחרת פרסום הכתבה, שהביאה בעקבותיה גל תגובות מחממות לב, קיבלתי שיחת טלפון מ-ט’ שהציעה, ממש ביקשה בכל לב, לראות אותי בדחיפות. נפגשנו בבית הקפה מתחת לביתי. “קראתי”, היא אמרה, “שמבחינתך נזעי חשמל הם קו אדום, ואני פה כדי לספר לך איך הטיפול הזה הציל את חיי והפך אותי לאדם חדש. ממצב של סבל וחוסר יכולת מינימלית לתפקד, אני משלימה עכשיו דוקטורט, מאוהבת בחיים וחוגגת אותם כל יום מחדש”.
בין ט’ לביני נוצר קשר שהפתיע אותי והבהיר לי שיש סוג של אחווה מיידית בין שני בני אדם שמספרים זה לזה את סיפור ההתמוטטות שלהם והם דוברים את שפת הדיכאון. העברנו שעות יחד, כאשר רוב הזמן הוקדש לתיאור של מה היה לפני נזעי החשמל ומה עתיד להיות אחריהם. ט’ ציירה את הטיפול המושמץ הזה כמעט כמו טיול בפארק. היא שטחה אחת לאחת את כל תופעות הלוואי שעלולות לפקוד אותי, הסבירה על תהליך ההרדמה, על אובדן הזיכרון לטווח הקצר ועל כל מה שכלול באופציה הטיפולית הדרסטית הזו (גם ויליאם סטיירון בספרו “חשיכה נראית” קורא לה דרסטית) – וכמו לקחה אותי יד ביד אל היציאה למסע הזה. רציתי מאוד להשתכנע שהדרך הזו, הדרך שעדיין לא נלקחה, צופנת את הגאולה ואת הריפוי.
ט’ החזירה אותי אל מטפליי כשאני “מרוככת”, כמעט מוכנה לגמרי להסכים לטיפול שקודם לכן פסלתי מכל וכל. במקביל, נעשה מאמץ לאפשר לי לקבל סדרת טיפולים בבית חולים קרוב לאזור מגוריי. אחרי שסידרו שאקבל את הטיפול באיכילוב ולא בבית חולים פסיכיאטרי ממנו הסתייגתי – שוכנעתי סופית.
מרגע שהחלטתי ראיתי בטיפול בחשמל אמצעי אחרון לפני הייאוש הגורף. ניסיתי ליצור סביבי מציאות של תקווה. חולים שנמצאו מתאימים לנזע עוברים בדיקות דם שגרתיות, בדיקת לב, לפעמים שיקוף ריאות, בדיקות לרגישות לחומר הרדמה, ואח”כ חותמים על טופסי הסכמה.
ואז ראיתי את עצמי נשכבת על המיטה
בשעת בוקר מוקדמת של ראשית השבועהגעתי בצום למחלקה הפסיכיאטרית של איכילוב. נכנסתי להמתין בחדר, שם פגשתי מטופלים כמוני הממתינים לתורם. הולבשתי בפיג’מה כחולה, כמו שנדרש מכולם. אני מתבוננת בשכניי לטיפול ומזהה את לובש הפיג’מה כשחקן תיאטרון מפורסם. לא, לא נדמה לי, זה הוא. בהגיע תורי נקראתי בשמי לחדר פנימי בו מתבצע הטיפול בניצוחו של רופא המחלקה ולצידו אח רוסי חביב בשם יבגני . מגיע תורי… ובמן ראייה חיצונית משונה ראיתי את עצמי נשכבת על מיטת הטיפולים…
ופה
כבר
קשה
עליי
הכתיבה…
אני נזכרת וחוטפת חולשה
ובחילה…
ידיי רועדות…
תמשיכי…
אני מחוברת למוניטור ועל ראשי נמרח ג’ל ומוצמדות אלקטרודות. ההרדמה עומדת להיות קצרה, רק דקות בודדות. לילה טוב, אומרים לי, והמחט עם חומר ההרדמה ננעצת בווריד. העיניים נעצמות. אז מתבצעת “מכת החשמל” שגורמת לגוף לפרכס. נאמר לי שככל שהגוף מפרכס יותר, כך ההשפעה לטובה גדולה יותר. ואני לא יודעת כמה פירכסתי, לא שאלתי.
גם אחרי 60 שנה של שימוש בטיפול הזה בתדירות גבוהה, בארץ ובעולם, עד עצם היום הזה אין יודעים במדויק מהו סוד השפעתו. משערים כי יש לו השפעה על חומרים הנמצאים במוח כמו דופמין ושאר מעבירים (טרנסמיטורים) עצביים כמו סרוטונין ונאואדרנלין שהמחסור בהם במוח גורם לדיכאון. זוהי, כאמור, רק ההשערה הרווחת.
אחרי הטיפול נשארתי כמו כולם להשגחה בת שעתיים ויכולתי לשתות קפה דלוח מהקומקום בחדר. רק אחרי שיבגני הוציא לי את מחט העירוי מהווריד יכולתי להוריד את הפיג’מה וללכת הביתה. זוכרת איך בשעות ההמתנה היה השחקן המפורסם חוזר ואומר: “כמה אני מת לסיגריה… מתתת”.
כשדברים נמחקים מהזיכרון
בטיפול הראשון והשני בסדרה עדיין שיתף כוח הרצון שלי פעולה על מלא. ואפילו חשתי בסדר. אבל אחרי הטיפול השלישי התעוררתי והרגשתי שאני מאבדת את הזיכרון שלי. תקופות ופעולות ומצבים נמחקו מזיכרוני. משום מה הרגשתי שאני צריכה להסתיר את הטיפול ולהתנהג באופן שאיש מלבד המקורבים אליי לא יידע שאני נתונה בתהליך הזה.
הייתי עם בחילה שנמשכה שעות, גם בבית. דיווחתי על כך לרופא ובטיפול הבא הוסיפו לי חומר נוגד בחילה שניתן יחד עם חומרי ההרדמה לווריד. אבל הבחילות לא נעלמו ואף הוחמרו. התהליך הפיזי של הטיפול בנזעי חשמל היה נורא.
החזקתי מעמד במשך שישה טיפולים. דחיתי בתחילה את התחושה המבשרת רעות כשההקלה לא באה וגם לא מראה סימנים שהיא באה. אמנם לא ציפיתי להקלה מיידית. ידעתי כי עליי לעבור סדרה בת 12 טיפולים. אבל בכנות גם לא ציפיתי להרגשה כללית של הרעה במצבי, ודאי לא כזו שבה אני חווה מועקה מתעצמת.
טון הקול שלי נעשה מחוספס ומרוחק. הדיכאון נראה כמשהו שאין לו תחתית. מן הבזקי פחד וניכור ממקור שלא הכרתי קודם, ומעל לכל תחושת חרדה חונקת, משתקת. הבחילות לא באמת חדלו ביום הטיפול וגלשו גם ליום שאחרי.
למען האמת, בריאות הנפש שלי מצאה עצמה בשדה קרב. נזעי החשמל היו בשבילי מתקפה מן האוויר, היבשה והים. תחושות המצוקה היו שונות, כי מעתה ואילך הן כמו התקבעו להן בתוך הדי.אן.איי שלי, ומחשבות קשות שפקדו אותי קודם עם הפוגות צבעו עכשיו את היום כולו בצבעים אפלים. שיקום חיי התקדם לאט כשנדרשת סבלנות לחכות לשובו של הזיכרון הסדיר.
סרבנית טיפול ודעתנית מדי
זה הרגע שבו הרמתי ידיים וקיבלתי החלטה להפסיק עם נזעי החשמל אחרי שישה טיפולים. מטפליי ברמת חן וגם באיכילוב הביעו אכזבה מהחלטתי, ניסו לשכנע אותי להמשיך, ואפילו כינו אותי סרבנית טיפול ודעתנית מדי. אבל הייתי נחושה בדעתי לא לעבור בגיא צלמוות הזה שוב.
חשוב לומר: יש אנשים שמתאימים לטיפול והטיפול להם. אלה אכן זוכים לישועה כמו חברתי ט’, ויש אחרים, כמוני למשל, שהטיפול היה קשה מדי עבורם, אפילו ברוטלי, ולא הביא בכנפיו בשורה. הטיפול בנזעי חשמל ימשיך להוות אבן דרך למטופלים רבים שלקו בדיכאון עמיד ועקשני ובסופו של דבר יביא להם מזור.
לי פשוט לא היה המזל הזה.
הטורים הקודמים
הטור השישי: לא מבינה לאן נעלמה האישה שהייתי
הטור החמישי: סם או תרופת פלא? מה קרה כשניסיתי קטאמין
הטור הרביעי: דיכאון: זר לא יבין, גם אם הוא האדם הכי קרוב
הטור השלישי: “הבית המאזן” ובחור אחד עם פני ילד שלא אשכח
הטור השני: הפסיכיאטר מדירת הגג והמטפל הממגנט
הטור הראשון: ואז הרופא אמר: אני ממליץ על אשפוז באברבאנל
