התוכנית "טאבו" עם חנוך דאום (כאן 11), שמוקדשת לאוטיסטים, היא התוכנית הבריטית ביותר שראיתי בטלוויזיה הישראלית. המרואיינים: רז, ליאור, עומר ואמיר – מנומסים, חכמים להלל, שפתם רהוטה ועשירה, מודעים להפליא, חרדתיים במידה, משנתם סדורה, הם שופעים הומור משובח – והם אוטיסטים. על הכל שורה רוח אהבת אדם ששמה חנוך דאום.
התוכנית נפתחת בצלילי כתישה. "חבר'ה, כשאמרתי קודם לשבור את הקרח לא התכוונתי מילולית", אומר דאום, והמצלמה זזה הצדה, לשלושה אנשים שמרסקים בלוק קרח במריצה. הוא ממשיך בפתיח, מסביר שבתוכנית תוצג מראה גדולה לחברה, ואדם רביעי מגיע ובידיו מראה גדולה.
מהצלילים הראשונים של התוכנית, אנחנו מתחילים לשמוע את מנגינת הנושא, והיא נעימה לאוזן שלי לפחות. אוטיסט, אומר לנו דאום, הוא לא "על הרצף". הוא בעצמו רצפים שונים, לעתים סותרים, לעתים משלימים זה את זה. הטאבו הראשון שנכתש עד דק קשור לעיסוקו של המנחה – הומור. סטנדאפ. אנו לומדים, שהקושי להבין בדיחות מסוימות לא מפריע לאוטיסט ליהנות מהומור, למצוא נחמה בהומור, לספר בדיחה או לעשות סטנדאפ.
דרושים: אורזנים למפעל “העוגיות של רחלי” בגוש עציון. העבודה במשרה מלאה. דרישות: זריזות, שמירה על ניקיון ואסתטיקת מוצר.
ללוח המשרות המלא של “שווים בתעסוקה” הקליקו כאן >> https://jobs.shavvim.co.il/jobs/
פרדוקס נוסף, שרק אנשים שקרובים לאוטיסטים יודעים, הוא שההבנה המילולית של ניבים בשפה מחד גיסא, מלווה לעיתים ביכולת לדבר במשלבים גבוהים מאוד של השפה מאידך גיסא. הקשיבו לליאור, כשהיא מתארת את הקושי להשתלב בשיחה של בנות כיתתה. היא הרגישה שהן "מדברות בשפה נסתרת, מרמזות זו לזו בהבעות פנים, בשפת גוף, במילים ציניות ובלתי ישירות". היא ממש "מדברת שירה". אני מחייך כשרז מספרת, שבילדותה, במקום לדבר, הייתה התקשורת שלה מורכבת משירים ומדקלומים שהתחברו לחוויה שלה או לרצונותיה. גם אני הייתי ילד כזה. אני חושב שהיחס שלי למילה הכתובה, המדוקלמת או המושרת הוא מאגי במידה מסוימת עד היום.
דאום שואל את אורחיו בדאגה אם הורים לאוטיסטים יגידו שהם לא מייצגים את ילדיהם שהם מילוליים פחות או לא עצמאיים. כאוטיסט שמתבטא בהקלדה הייתי עונה לו: לאו דווקא. אנחנו שומעים יותר ויותר על אוטיסטים שהצליחו ללמוד להקליד כתחליף לדיבור בקול רם, ושפתם עשירה ושירית באופן מפתיע. עולמם שנחשף מבעד להקלדה – רוחני מאוד.
ומאחורי כל זה מבצבצת בדידות גדולה, כאב חנוק. "כשאני אומר משהו שאף אחד לא מבין", אומר עומר, ״"אז אני נמצא בסיטואציה שאני יכול לומר מה שאני רוצה, ואף אחד לא ממש ישים עליי. יש פה תחושה מאוד מאוד גדולה של בדידות".
לרווחת אורחיו, דאום מגיע עם לוח זמנים מפורט. הוא בהחלט התכונן למפגש אתם. הוא יודע שלוח זמנים ברור מעניק תחושת ודאות וביטחון לאוטיסטים. חלק מהנינוחות הבריטית השורה על התוכנית נובעת מהכבוד הרב שיש לו להרגלים שלהם.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
עם זאת, הוא לא מהסס לשאול שאלות מפתיעות: למשל, על זוגיות של אוטיסטים, על פחדים שלהם מהעתיד. הוא מתבדח (כמעט) על כל דבר. כשהוא שומע מהקהל שתסמונת אספרגר קרויה על שם מדען שהיה נאצי, הוא מגיב בספונטניות: "אמרתי לעצמי 'חנוך, לא להגזים היום עם בדיחות שואה'. התחלתי לדבר על אספרגר ואתם אומרים לי שהוא היה נאצי. אני מרגיש שהבדיחות הנאציות מנסות למצוא אותי". ואני נזכר, איך פעם היו מכנים אוטיסטים בתפקוד גבוה בשם חיבה: "אספי", ואז זה נהיה מבייש וכואב מדי. כפי שקרה לפני כן כשהתגלה שמייסד שיטת טיפול כלשהי לאוטיסטים היה נאצי. זה כאב שקשה לאוטיסטים להבין או לשאת. כשהקהל בטלוויזיה ובבית פרץ בצחוק, הרגשתי שעוד טאבו נופץ. תהליך ההחלמה החל.
אכן, "טאבו" היא תוכנית מצחיקה מאוד. כשצוחקים עם האוטיזם, וגם קצת על אוטיזם, לשעה קלה הבדידות מתפוגגת.
עוד בנושא:
בתם של ברוס וויליס ודמי מור: אני אוטיסטית
